הכרזת חמאס שלא יסכים לשום עסקה בלי לדון על סיום המלחמה ועל נסיגת צה"ל מהרצועה, מקילה לכאורה על ממשלת ישראל להגדיר את המשך הלחימה כאופציה המועדפת. הדבר משתקף בקריאת סמוטריץ' לנתניהו לנצל את תגובת חמאס כדי "להשמיד את הארגון, לכבוש את כל עזה וליישם את תוכנית טראמפ". על הדרך, כך הוסיף, גם ישוחררו החטופים, טיעון שלא משכנע את רוב הישראלים שכבר מבינים כי לא ניתן לממש "גם וגם", כלומר ניצחון מוחלט ושחרור חטופים.
ישראל השתלטה על מעל 40 אחוזים משטח הרצועה, אך רחוקה מלשלוט באזור. שני אתגרים מרכזיים עדיין ניצבים מולה בהקשר הזה: הראשון, כניסה למרחבים העירוניים הצפופים, שם ממתין חמאס כדי לנהל מערכה עצימה. והשני, שליטה על האוכלוסייה העזתית שמשמעה החלת ממשל צבאי והענקת שירותים לשני מיליון אנשים רוויי עוינות כלפי ישראל באזור הרוס לחלוטין, לצד צפי להתפתחות מלחמת גרילה וטרור כפי שהיה בעיראק אחרי הכיבוש האמריקני.
ההנהגה בישראל לא מנהלת שיח עם הציבור לגבי יעדיה האסטרטגיים של המלחמה, שבוודאי לא יכולים להישמר כ"סוד", קל וחומר אם התכלית היא כיבוש כל עזה, תרחיש שיתבע מחיר כבד במגוון תחומים, וישנה דרמטית את חיי הישראלים לזמן ארוך. בנוסף, לא מסופר לציבור שקיים קושי מהותי לממש כיבוש מלא נוכח הפער המחריף בתחום המילואים והיעדר הקונצנזוס הפנימי בנושא.
וכך נקלעת ישראל למציאות של "לא לבלוע ולא להקיא": מצד אחד אין שחרור חטופים, ומהצד האחר מתחזק הספק לגבי היכולת לכבוש את כל הרצועה, קל וחומר לשלוט בה לאורך זמן. במקום ההבטחה של "גם וגם", מצטיירת מציאות של "לא זה ולא זה", העטופה בשלל סיסמאות הממלאות את השיח מאז 7 באוקטובר, דוגמת “חמאס על סף שבירה”, “עוד כוח יביא להגמשת הארגון”, ו"הערבים מבינים רק כשלוקחים להם אדמות". התוצאה היא שישראל מתבוססת במלחמת התשה הגובה מחיר כבד, כמו אמש, אך מבלי שניכרים סימנים שחמאס משנה מדיניות או מאבד אחיזה בשטח.
התביעה החדשה שמעלה ישראל להתפרקות חמאס מנשקו היא עוד אשליה שמוצגת כיעד בר-מימוש, אך מהווה למעשה "עז" שברור כי תביא לתקיעת המו"מ או משקפת המשך חוסר הבנה קיצוני לגבי חמאס
התביעה החדשה שמעלה ישראל להתפרקות חמאס מנשקו היא עוד אשליה שמוצגת כיעד בר-מימוש, אך מהווה למעשה "עז" שברור כי תביא לתקיעת המו"מ או משקפת המשך חוסר הבנה קיצוני לגבי חמאס. ארגון הטרור הבהיר חד-משמעית שמדובר בטאבו מבחינתו, ובכירים מכל הנהגותיו מפגינים קונצנזוס בנושא: "האות "מ" בשם החמאס משמעה "מוקאוומה", התנגדות, ואם מסירים אותה - כאילו עקרו את ליבנו", וגם: "המאבק הוא חיינו, ולפיכך לעולם לא נוותר על הנשק".
ובכלל, מומלץ להימנע מהספדים מוקדמים של חמאס, כפי שרווח אצלנו. למשל בעקבות דיווחים על משבר פיננסי בארגון או נוכח המחאה הציבורית נגדו, שעד כה אינה בעלת הנהגה ואג'נדה, ולפיכך לא הופכת ל"מסה קריטית" שמאיימת על חמאס. הארגון ספג פגיעות קשות, אך עודנו יציב ומהווה גורם הכוח הדומיננטי בעזה. מה שלא נעלם הוא הקנאות האידיאולוגית שמאפשרת שרידות גם לאחר מכות קשות. צה"ל התגאה בשבוע שעבר כי חיסל את מג"ד שג'אעיה בפעם החמישית (!), אך הדבר משקף בפועל נכונות של פעילי חמאס למלא את השורות, גם בידיעה ברורה שהמוות כמעט ודאי.
לממשלה אין למעשה אסטרטגיה, ובמקום זאת מוצגת המלחמה עצמה - בכלל החזיתות, ובראשן עזה - כ"חזון", והופכת בהדרגה לשגרת החיים הקבועה, ללא הגדרת יעדים ומסגרת זמן ברורים
לממשלה אין למעשה אסטרטגיה, ובמקום זאת מוצגת המלחמה עצמה - בכלל החזיתות, ובראשן עזה - כ"חזון", והופכת בהדרגה לשגרת החיים הקבועה, ללא הגדרת יעדים ומסגרת זמן ברורות. ברקע ניצבת ההתבשמות של קובעי המדיניות נוכח עידן טראמפ שנוסך אופוריה משיחית ולפיה נוצרה הזדמנות למימוש כל הפנטזיות הכבושות, בלי צורך להתחשב בקהילה הבינלאומית ובעולם הערבי.
אולם, "הקרקע האסטרטגית" הזאת רעועה מיסודה היות שהיא אינה מבוססת על תכנון סדור ועקרונות, ומתאפיינת בתפניות חדות ומפתיעות: טראמפ כבר מפגין עניין פחות ב"חזון ריקון עזה" בעוד ישראל דבקה בו בקנאות אשר מסיבה נזק מדיני (בעיקר מול העולם הערבי). וושינגטון הפתיעה את ישראל בפתיחת הדיאלוג עם איראן, ובירושלים מתעוררת דאגה מהסכם עתידי שישחק לטובת טהרן (שנציגיה בקיאים ומנוסים לאין שיעור מאלה האמריקנים). ויש, כמובן, את פארסת המכסים שחייבת להדליק נורות אדומות בפני מי שמתכנן מהלכים גרנדיוזיים, כמו למשל סיפוח חלקים מאיו"ש, תוך שהם מתבססים על ההנחה שלפיה "אמריקה עימנו באש ובמים".
כחודש לאחר חידוש הלחימה בעזה, ישראל חזרה לנקודת ההתחלה ואולי אף מצויה במצב סבוך יותר ועם פחות הזדמנויות. כרגע קיימות שתי חלופות רעות: האחת היא המשך הלחימה, שמתקשה להביא להכרעה ולכיבוש מלא, אך די בטוח שלא תביא לשחרור חטופים. השנייה היא חזרה לעסקה שתאפשר חזרת חטופים אך תחייב את סיום הלחימה ונסיגה מעזה. זהו מחיר כבד, אך מהווה הרע במיעוטו נוכח הנזק שמגולם בחלופה הראשונה. ישראל חייבת לראות בקיום חמאס איום קיומי שיצריך מערכה גדולה ואולי אף כיבוש הרצועה. התרחיש מחייב שלושה תנאים הכרחיים שלא קיימים כרגע: אסטרטגיה מפוכחת, קונצנזוס פנימי רחב והנהגה הנקייה מתסביכי 7 באוקטובר.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.04.25
