גיבוש כתבי האישום נגד 22 מחבלי הנוחבה מהטבח בניר עוז, אינו צעד משפטי בלבד. גם לא הגשת האישום העתידי נגד מאות מחבלים, כחלק מ"תיק 7.10" האחוד. התביעות שתניח הפרקליטות הן הרבה יותר מזה. מדובר באירוע דרמטי עם משמעויות היסטוריות. כאלה שחוצות את שדה המשפט ומעצבות את הזיכרון הקולקטיבי, הישראלי והעולמי, בנוגע לשבת השחורה. יהיו להן היבטים חינוכיים, חברתיים ותרבותיים. זהו טיבם של משפטים קאנוניים. מילות הפרקליטים במסגרתם מיועדות בעיקר לציבור. העדויות המושמעות בהם מופנות כלפי חוץ. החלטות השופטים שלהם מעצבות דור. הם משפיעים על הצופן הגנטי של אומה.
בספרו "משפט אייכמן בירושלים" מציין גדעון האוזנר, היועמ"ש והתובע הראשי בתיק, כי תפס את תפקידו גם כמי שאמור "לקדם באמצעות המשפט את תודעת השואה" ולמקמה "בסדרת האירועים ההיסטוריים שהעולם חייב לזכרם". וכמה שהוא צדק. ב-1961 הייתה השואה מוכרת פחות ומוכחשת יותר. משפט אייכמן שינה סדרי עולם. הוא הוביל להתעוררות מדינית ותקשורתית בארה"ב. בגרמניה הוא האיץ חשבון נפש חברתי עמוק. מיליונים ברחבי הגלובוס נחשפו לפתרון הסופי. וגם אצלנו, פנימה, הפכה השואה לנושא מדובר יותר במערכת החינוך, ברחוב, כמעט בכל בית.
בספרו "משפט אייכמן בירושלים" מציין גדעון האוזנר, היועמ"ש והתובע הראשי בתיק, כי תפס את תפקידו גם כמי שאמור "לקדם באמצעות המשפט את תודעת השואה" ולמקמה "בסדרת האירועים ההיסטוריים שהעולם חייב לזכרם"
פוטנציאל ההשפעה של משפטי הנוחבה דומה. מדובר בתהליך שיעצב חלק ניכר מתפיסת 7 באוקטובר. בישראל הוא יתרום, ולו במעט, לסגירת המעגל של חלק ממשפחות הקורבנות והפצועים. בהיעדר ועדת חקירה ממלכתית, הוא יסייע לגיבוש התמונה העובדתית. בינלאומית, הוא ינגיש את הנרטיב הישראלי ויספק הסבר ממוסמך, שיישאר איתנו שנים, להשתלשלות האירועים. ולעיתוי הדברים משמעות עוצמתית לא פחות. אז, נערכו משפטי אייכמן 16 שנה אחרי המלחמה. "יד ושם", כמוסד הנצחה, כבר פעל. כאן, האסון עוד מתרחש. הוא עדיין איתנו. זה אולי נראה כמו משפט, אבל זה מחולל זיכרון לכל דבר. במובן מסוים, מדובר במשפט אייכמן על סטרואידים.
ולאירוע כזה מוטב להיערך. לצד צוות התביעה, מוכרח לפעול צוות תודעה שיתחשב באותם היבטים היסטוריים. עליו לזהות הזדמנויות במשפט לעיצוב הסיפור הישראלי והיהודי לא רק למול נקודות תורפה הסברתיות עכשוויות, אלא דורות קדימה. זהות העדים, סוגי הראיות, הביטויים בהם ישתמשו התובעים – כל אלה בעלי משמעות תודעתית בראייה עתידית.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיכך למשל הכינוי "הרוצח מאחורי שולחן הכתיבה", שבו השתמש האוזנר, לא רק הרשיע את הנבל. הוא האניש את הרשע והמחיש שהשואה בוצעה בידי אנשים שבחרו לעשותה. ההחלטה אם להושיב את המחבלים בתאי זכוכית, מיקום המשפט או שידורו בתרגומים לשפות – גם הן אינן החלטות טכניות. הן מהותיות מאין כמותן ויש בהן לעצב את ראיית 7 באוקטובר במחוזות שונים. בעידן הנוכחי, את האחריות לכל אלה אסור להשאיר רק למי שאמונים על ההיבט המשפטי. מלאכתם חשובה מספיק וידיהם מלאות לעייפה.
משפטי הנוחבה הם נקודת מפנה תודעתית בזמן. הם משפט הציבור לפני שהם משפט פלילי. ובשבוע כזה, הם חיבור בין הימים הכי ישראליים שיש, לפעולה הכי יהודית שיש – רדיפת צדק. אותו יש לא רק לרדוף, אלא גם לקבע.
עו”ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר "11 יום בעזה"
