כשעומר סמדג'ה ז"ל יצא אל הקרבות בעזה, הוא הקפיד לומר לאביו אורן עד כמה בוערת בו המחויבות לשחרר את החטופים מהשבי. אחרי שנפל, ב-20 ביוני 2024, אבא סמדג'ה התלבט ארוכות אם לנסוע לאולימפיאדה כמאמן נבחרת הגברים בג'ודו - ולעזוב את משפחתו בתקופת האבל. בסופו של דבר, ליבו של האלוף הכריע. סמדג’ה בחר לנשום את מזרני הג'ודו בפריז יחד עם הבחורים שלו.
באותו זמן, קיץ 2024, הייתה שורדת השבי אמילי דמארי בין חיים למוות, כלואה, צמאה לאוויר, פצועה ומורעבת במנהרות חמאס. היא כנראה לא ידעה על הדגלים הצהובים שהתנופפו ביציעי שאן דה מארס בפריז, כשמתאבקי הג'ודו הישראלים החלו את דרכם למדליות, כדי לזעוק את קולם של דמארי והחטופים לעיני העולם כולו. הבחירה המורכבת, הקשוחה, של סמדג’ה, הביאה מדליה אולימפית לישראל כשפיטר פלצ'יק, דווקא אחד שלא נתנו לו סיכוי, לקח את הארד בתצוגות הרואיות, תוך שהוא עוקף בדרך יריב צרפתי חזק באולם ביתי, עם המובלעת הצהובה היהודית-ישראלית בקהל. הדמעות של סמדג'ה סיפרו את הכול והתערבבו בדמעות של פלצ'יק, בחיבוק שנכנס לפנתיאון הישראלי, ולא רק בספורט. בעצם, זה לא נכון לומר שאיש לא האמין בפלצ'יק. היה אחד שכן - סמדג'ה.
471 יום עברו עד שאמילי דמארי שוחררה משבי חמאס ואז גם התגלו גודל גבורתה, תושייתה ואומץ ליבה. מולנו עלתה והוארה דמות מעוררת השראה. דמארי נורתה מקרוב עם חטיפתה מכפר עזה, איבדה את שתי אצבעות ידה השמאלית ונפצעה ברגלה הימנית באופן חמור. היא סבלה בשבי מטיפול לקוי בפציעותיה ומתנאים איומים שהרעו את בריאותה. לרשותה עמד בקבוק יוד אחד, פג תוקף. תנועתה הייתה מוגבלת בשל הפציעות, שהמשיכו להכאיב לכל אורך השבי. אמה מנדי, ששמעה יותר סיפורים מאיתנו בבית, אומרת שהישרדותה היא סיפור של נס.
יום השחרור שלה הפיץ בבת אחת אור גדול שהאיר את הכול בין מפלצות חמאס שהריעו בלעג, ולא הבינו שהם בסך הכול סטטיסטים בהצגה שנקראת אמילי פאקינג דמארי. המחווה בידה חסרת האצבעות הפכה לאיקונית. דמארי הפכה לסמל לניצחון הטוב על הרע ממצב של גיהינום מוחלט, ליטרלי עמוק באדמה. החזרה שלה לבלומפילד הצהוב לצד חברתה לשבי רומי גונן, אוהדת הפועל חיפה, סיפקה את אחד מהרגעים המצמררים מאז 7 באוקטובר, מהמצבים הבודדים במהלך המלחמה שבהם התקווה האפילה על הייאוש.
רז שכניקדמארי, כמו סמדג'ה, הייתה יכולה לבחור בנסיעה ארוכה ומרגיעה לכל פינה בעולם כדי להשתקם ולחזור לחייה. איש לא היה יכול לבוא אליה בטענות אחרי מה שעברה. אבל בדיוק כמו סמדג'ה, היא בחרה בזירה, בחרה להמשיך את המאבק למען החטופים, בהם חבריה הקרובים גלי וזיווי ברמן, שעדיין בשבי חמאס, בחרה להמשיך בהסברה למען המדינה, בחרה להמשיך לחבק את המשפחות השכולות. שניהם המשיכו, בפשטות, לתת את נשמתם למדינה למרות הטראומה שטלטלה את חייהם, והפכו לאיים של אחדות בים של קרעים בעם. הבחירה בדמארי ובסמדג'ה להדלקת המשואות מדויקת ומשיבה להם הוקרת תודה קטנה בלבד. נדמה שאנחנו זקוקים לשניהם - ולמה שהם מסמלים - הרבה יותר.
הפעם, באמת, לתפארת מדינת ישראל.
