בבוקר 1 בספטמבר 2024 מדינה שלמה התעוררה לתחושות קשות של זעם, אבֶל והחמצה נוראית. החטופים אלכס לובנוב, הרש גולדברג פולין, כרמל גת, אורי דנינו, אלמוג סרוסי ועדן ירושלמי, ששרדו בשבי יותר מעשרה חודשים - נרצחו על ידי שוביהם. זה גם היה הסיפור של אלעד אחי, שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז, שרד ומת בשבי, כנראה בחודש ינואר. על מותו התבשרנו רק כאשר גופתו הוחזרה לישראל במבצע צבאי, ב-5 באפריל 2024.
"אובדן עמום", קוראים לזה בשפה המקצועית. חודשים ארוכים של חוסר ודאות, אימה ודאגה שמרחפת כל הזמן. כאשר הגיעה הבשורה הקשה מכל, האובדן כבר לא היה עמום, אבל גם רחוק מלהיות פתור, הגיוני, נסבל. זה מוות מרתיח, מוות שיכול היה להימנע.
הרבה לפני הרצח של אלכס, עם העיניים הטובות והחיוך שובה הלב, הוא אלכס של מיכל. אהוב נעוריה, שבישל לה את האוכל הכי טעים ואהב את עולם הברים. אלכס שיצא לעבוד כמנהל בר בנובה, והשאיר אותה עם געגוע, הלם, פעוט בבית ותינוק בבטן.
בפעם הראשונה שמיכל ואני דיברנו קפצנו ישר לעומק הכאב. זה היה אחרי שהעליתי פוסט על אלבומי הזיכרון האישיים שהכנתי לכל אחד מילדיי. כל ילד עם זיכרונות ותמונות משלו עם אלעד, עם סיפורים שיוכלו לזכור בעתיד, שיעלו חיוך. מיכל רצתה גם, רק שהסיטואציה שלה הייתה שונה. טום היה רק בן שנתיים כשאבא אלכס נחטף, קאי נולד כשאבא היה בשבי ולא פגש אותו מעולם. בקשר שנוצר בינינו, גילינו שקשה מאוד לשתינו להתעסק עם הנצחה, וגם לענות לשאלות קשות שהילדים שואלים. לכן, שמחתי מאוד על ההזדמנות להיפגש איתה, בפעם הראשונה פנים מול פנים, ולדבר על כל מה שזר לא יבין. על אובדן משפחה, על פרידה וקבורה, על השבי.
את השאלה הכי קשה העזתי לשאול אותה רק אחרי שדיברנו שעתיים. שאלתי אותה ולא עניתי בעצמי, למרות שהיה ברור לשתינו שזו שאלה שמייסרת אותי כבר שנה וחצי: האם יש משהו בדרך, במאבק, שהיא מצטערת או מתחרטת עליו. עוד רגע תקראו את התשובה המרגשת של מיכל, אישה עוצמתית ועדינה כל כך. ועל מה אני מתחרטת? זו לא חוכמה לומר בדיעבד, כי אני זוכרת היטב כמה הכול הפחיד אותי כשהיה כל כך הרבה מה לאבד. ועדיין, התשובה שלי היא שהייתי צריכה לזעוק מהר יותר, חזק יותר, ממוקד יותר: מסרים מחזקים לאמא (אמה של כרמית, חנה קציר ז"ל, נחטפה, שוחררה ומתה כתוצאה מנזקי השבי בדצמבר האחרון - ר"א) ולאלעד, מסר לכל הציבור הישראלי - זה המאבק של כולנו, לא רק של משפחות החטופים - ובעיקר מסר ברור לראש הממשלה ולחברי הקבינט: החיים שלהם וגורל כולם בידיים שלכם.
תארו לכם מה היה קורה לו כל הציבור בישראל היה עומד מול ההנהגה ואומר את מה שהעזתי לומר רק כשגופתו של אלעד הוחזרה: "כל המאחר לפדות השבויים - כאילו שופך דמים. תסתכלו על עצמכם במראה ותגידו אם ידיכם לא שפכו את הדם הזה". הדם של אלכס ואלעד, של 41 בני אדם אהובים שנחטפו בחיים וככה היו צריכים לשוב אלינו. 566 ימים אחרי - 59 אחים ואחיות שלנו עדיין בעזה, המלאכה של כולנו עוד לא הושלמה. האחריות נמצאת, תמיד, אצל מי שקיבל לידיו את הגה ההנהגה.
8 צפייה בגלריה
“תארו לכם מה היה קורה לו כל הציבור בישראל היה עומד מול ההנהגה". כרמית בכיכר החטופים
(צילום: רפי קוץ)
8 צפייה בגלריה
מימין למעלה: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו. מימין למטה: אלמוג סרסוסי, כרמל גת, אלכס לובנוב
(צילום: באדיבות אלבום משפחתי, AP )
כרמית: "מיכל, מוזר לך להגיד 'אלמנתו של'?"
מיכל: "כן. אני כל הזמן אומרת 'אשתו', אלמנה זו מילה גדולה מדי. אלכס ואני מכירים כמעט 11 שנים. תראי, אני עדיין מדברת עליו בלשון הווה. הכרנו באשקלון, הוא היה טבח במסעדה, אני מלצרית, סיפור אהבה קלאסי, יצאנו ומאז אנחנו יחד, בלתי נפרדים. הוא החבר הראשון שלי. התחתנו לפני ארבע שנים, כבר הייתי בהיריון בחתונה שלנו ואז טום נולד. אלכס נולד ברוסיה ועלה לארץ בגיל שמונה. מאז הוא גר באשקלון, אבל הייתה תקופה שגרנו במעלה אדומים ובמבשרת ציון, כי עבדתי כשוטרת. הוא עבר איתי לשם, אפילו פתח עסק במחנה יהודה, ואז חזרנו לעיר כי נכנסתי להיריון ורצינו להתחתן. התחום שלו היה ברים ואלכוהול, הוא אהב לייצר אלכוהול, קוקטיילים, היה בשלן מטורף. אני מתגעגעת לזה מאוד.
"ב-7 באוקטובר אלכס הלך לנהל את הבר במסיבת נובה. זו הייתה מסיבה של יומיים, אז הוא עבד שם יום קודם, חזר בשישי בבוקר, ובשבע בערב התארגן למסיבה. הייתי בחודש הרביעי ואלכס כבר ידע שיש לנו בן. ההיריון שלי היה בסיכון מאוד גבוה, חליתי בווירוס שהילד שלי נדבק בו ואף אחד לא הבטיח לי שהתפתחות ההיריון תהיה תקינה. הייתי לבד בדירה שלנו, ב-6:29 התחילו האזעקות הראשונות. אני זוכרת שנכנסתי לממ״ד. התקשרתי לאלכס, שאמר לי ברוגע 'יש פה מתקפת טילים, אנחנו מתחילים לקפל, אחזור אלייך'. ב-9:25 הייתה השיחה האחרונה שלנו, הוא אמר לי 'אני לא יכול לדבר עכשיו, אני מתחבא, הכול יהיה בסדר'. ואז השיחה נותקה. התקשרתי שוב, והוא כבר לא ענה".
״התקשרתי לאלכס, שאמר לי ברוגע 'יש פה מתקפת טילים, אנחנו מתחילים לקפל, אחזור אלייך'. ב-9:25 הייתה השיחה האחרונה שלנו, הוא אמר לי 'אני לא יכול לדבר עכשיו, אני מתחבא, הכול יהיה בסדר'. ואז השיחה נותקה. התקשרתי שוב, והוא כבר לא ענה"
כרמית: "'אני לא יכול לדבר' היו גם המילים האחרונות של אלעד. ב-9:42 הוא הקליט לנו הודעה קולית בווטסאפ, של ירי. הייתי בטוחה שטובחים בו, והתקשרתי למרות שכולם אמרו לא להתקשר כדי שהמחבלים לא ישמעו טלפונים. הוא אמר 'אני לא יכול לדבר איתך, יש אצלי מחבלים בבית', בום! טלפון נופל".
מיכל: "לאלכס לא מתאים להיחטף, לאלכס מתאים לשרוד על עץ איזה שבוע. הייתי בטוחה שהוא יצוץ אחרי כמה ימים. לרגע לא עברה בי המחשבה שהוא נחטף. גם כשבאו אחרי 18 יום מהצבא להודיע לי שהוא חטוף, זה לא נתפס".
כרמית: "אני גרה בחיפה, התעוררתי מהווטסאפ שלא הפסיק לטרטר. דיברתי עם אמא שלי, שאמרה 'אבא (רמי קציר ז"ל - ר"א) הלך לנעול את הבית ואת הממ"ד'. בדיעבד לא הצליחו לנעול שום דבר. רצו אליהם, לקחו אותה, ירו בו, לא היה לי מושג משום דבר מזה, פשוט באיזשהו שלב אי-אפשר היה להתקשר. אלעד נחטף כנראה סביב עשר בבוקר, אמא שלי נחטפה בלי שעון ובלי נעליים".
מיכל: "אמא שלך היא אגדה".
כרמית: "לא ידעתי את זה בזמן אמת, כשהיא חזרה הבנתי את זה. היא בהחלט עשתה כל מה שהייתה יכולה כדי לשרוד בשבי, וגם כשחזרה אלינו נתנה פייט מטורף מול מצב רפואי נוראי, כתוצאה מהשבי.
"ב-8 באוקטובר כבר הגיע אלינו סרטון בטלגרם, שבו ראו את אמא שלי נחטפת. באותו יום אוסנת פרי, המזכירה של קיבוץ ניר עוז, התקשרה להגיד לי על אבא שלי. לא משטרה, לא צבא, לא מינהלת, אף אחד לא הודיע. רק היא. זו שיחה שלא אשכח בחיים. היא אמרה 'אני רוצה להגיד לך שאנחנו באותה סירה, חטפו לי את חיים מול העיניים'.
"אלעד הוחזק בחמש דירות מסתור מעל הקרקע, הוא לא היה במנהרות לפי מה שיודעים להגיד לנו. הוא היה כל הזמן לבד, חוץ מ-22 יום שהוא היה עם עדה שגיא ומרב טל מהקיבוץ. הוא אמר להן 'אתכן ישחררו קודם, אתן נשים, צריך לשמור על אופטימיות זהירה'. הוא ניסה לעשות כושר. מרב סיפרה לי שהוא עשה איתה תרגילי נשימה, כדי להירגע ולהרגיע. הוא היה מאוד חזק מנטלית, עשה כל מה שהוא יכול, כמו אלכס, כדי לשרוד. אנחנו לא עד הסוף יודעים מה קרה בסוף. אנחנו יודעים שהוא נרצח בשבי, הוצא להורג. הוא חזר עם פצעי ירי בראש".
״אלעד הוחזק בחמש דירות מסתור. הוא היה כל הזמן לבד, חוץ מ-22 יום שהוא היה עם עדה שגיא ומרב טל מהקיבוץ. הוא עשה כל מה שהוא יכול, כמו אלכס, כדי לשרוד. אנחנו לא עד הסוף יודעים מה קרה. אנחנו יודעים שהוא נרצח בשבי, הוצא להורג. הוא חזר עם פצעי ירי בראש"
מיכל: "הוא היה לבד, בלי שומרים?"
כרמית: "אנחנו כנראה אף פעם לא נדע עד הסוף מה קרה שם. אנחנו יודעים שהוא הוחזק לבד, ומת לבד, ונזרק לבד. חשוב להבין שגם על המתים לא שומרים. אני לא יודעת אם את יודעת, אבל אלעד היה פעיל מאוד במאבק להשבתו של הדר גולדין. הוא היה כל יום שישי יוצא ל'חץ השחור', להילחם ולהפגין למען החזרתם של הדר גולדין ואורון שאול. הייתי אומרת לו 'אנחנו באים לקיבוץ, בוא נלך לבריכה' והוא אמר 'לא, אני איתם'. ובאמת, אחד הוויכוחים שלי איתו היה שיודעים שהדר ואורון לא בחיים, אז על מה המאבק? היום אני נורא מתביישת שלא הבנתי".
מיכל: "את קולטת שלא הבנו את זה?"
כרמית: "ולא רק שלא הבנו את זה, השארנו אותם מאוד לבד במאבק הזה. הייתה קבוצה קטנה של אנשים טובים שלא השאירו אותם לבד, ואלעד היה אחד מהם. הוא באמת הבין את מה ששמחה ולאה גולדין אומרים שנים, שמי שמפקיר את המתים יפקיר גם את החיים. וזה מה שקרה לו. הפקירו את הדר - והפקירו אותו, והוא היה חי! אפשר היה להחזיר אותו, והחזירו אותו מת.
"כשגופתו של אלעד הוחזרה, אמא שלי הייתה במצב מזעזע, היא הייתה בלי קול, בקושי יכולה הייתה לנשום, לאכול. היינו קוראות את השפתיים שלה. אמרתי לה שאלעד חזר אלינו ושהוא לא בחיים. היא ביקשה לראות אותו. אמרה, 'אני רוצה לתת לו נשיקה במצח'. היא רצתה להיפרד ממנו כמו שמשכיבים ילד לישון. הקצינים ואיש שב"כ התחילו להחליף צבעים ואמרו לא כדאי, ואז הבנתי שהגופה חזרה במצב מאוד לא טוב. זיהו אותו במכון על סמך צילומי שיניים".
מיכל: "וכשאמרת לאמא שהיא לא תוכל לראות אותו יותר, איך היא הגיבה?"
כרמית: "היא הייתה נורא שבורה, כי היה ברור שגם להלוויה היא לא תוכל להגיע. אולי אפשר היה, אם היינו מביאים אמבולנס, חמצן, צוות רפואי, אבל זה גם היה להביא אותה כשהיא מאוד חולה למקום שממנו היא נחטפה, כשכל הקיבוץ שרוף. פחדנו שרק הדבר הזה יהרוג אותה".
מיכל: "היא הרגישה הקלה מכך שידעה שמצאו אותו?"
כרמית: "לא. וזה אחד הדברים שנורא קשים לי. אני מרגישה שאנשים אומרים שיש נחמה בזה, ואני לא הרגשתי את זה, וגם אמא שלי לא. אין נחמה, הוא היה צריך לחזור אלינו חי. הדבר היחידי שאני מרגישה זה שהקבורה שלו נתנה לי ודאות. ואני אומרת גם ודאות בסימן שאלה, כי לא זיהיתי ולא ראיתי ולא נפרדתי, אבל בהלוויה של אלעד זינקתי וסחבתי את הארון שלו עם הבחורים. הגוף שלי קפץ, ורק אחרי זה ניסיתי לחשוב למה עשיתי את זה. אני חושבת שהייתי חייבת איזו ממשות, הייתי חייבת לדעת שלא עובדים עליי, שלא קוברים פה איזה ארון ריק, שיש פה כובד, שיש פה אדם.
“כשחזרו אלינו בהסכם ינואר ובפברואר 25' חטופים חיים, וידענו שיחזרו גם חללים, הכנו מין מדריך וכתבתי בו מכתב אישי עם כל הדברים שהייתי נורא רוצה לדעת בעצמי, מראש. למשל, אם מישהו היה אומר לי שיש לי זכות ללכת לאבו-כביר, שיש לי זכות להיפרד, שיש לי זכות להביא צלם, שיש לי זכות להחליט כל מיני דברים על הקבורה, שיש לי זכות להביא פתולוג פרטי".
מיכל: "מה זה להביא צלם?"
כרמית: "נגיד, אם מישהו רוצה בעתיד לראות את האדם שחזר, ובזמן אמת זה נורא קשה, אז שמישהו יוכל לצלם את הגופה. לתיעוד, לתביעות, ליכולת לסגור מעגל. בזמן אמת את לא יכולה לחשוב על כל זה, כי הכל קורס עלייך".
מיכל: "את חושבת שיהיו לנו רון ארדים?"
כרמית: "אני נורא מפחדת מזה, אבל כן. אני מפחדת שאין מספיק עניין בחטופים, שהזמן שעובר משחק לרעתנו ושאם לא נחזיר את כולם מיד - עקבות החללים ייעלמו. אסור שזה יקרה. אנחנו קצת 'פריבילגיות' במקום הזה".
מיכל: "נכון. אני אלמנה, אבל מצד שני אלכס הוא לא רון ארד".
כרמית: "אני יודעת שכל עוד אלעד היה חטוף לא יכולתי לעשות כלום. לא יכולתי לאכול בשקט, להתקלח בשקט, לא ישנתי, בגלל זה לא נהגתי, לא עשיתי הרבה דברים".
מיכל: "גם אני. פתאום, כשיש לך ודאות את יכולה להתקלח בשקט. לשתות קפה רגע עם אמא ואבא. תראי, אני אומרת אמא ואבא ו…אני מצטערת, כרמית".
כרמית: "אני שמחה מאוד שיש לך אמא ואבא. כל אחת צריכה לאחוז במי שיש לה בשתי ידיים".
× × ×
מיכל: "כשאני מדברת על הבנים שלנו אני בוכה, אבל אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר על הכול, גם אם זה כואב, כי בסוף אם משהו קטן ממה שאנחנו אומרות יוכל לעזור לאחרים, זה ניצחון מבחינתי. יש בי פחד כל הזמן שטום לא יזכור אותו. קאי נולד כשאבא שלו בשבי. הוא לא מבין בכלל לאיזה עולם הוא נולד, זה משהו שלא התחלתי לעכל. אני בינתיים עסוקה בטום, כל הזמן מפחדת שהוא ישכח את אבא, כי אבא נחטף כשהיה בן שנתיים. טום יודע שאבא בשמיים. וכל פעם שאני מנסה לדבר איתו על אבא, יש לו מנגנון כזה שאני רואה שהוא לא רוצה לדבר. אולי זו הדחקה, אולי אי-הבנה. הייתי רוצה לעשות לטום אלבום עם אבא, להראות לו מה עשינו יחד, מה היינו".
כרמית: "יש המון אנשים שעסוקים בהנצחה ואני מרגישה שאני לא יכולה, שזה מושך למטה, לדיכאון".
מיכל: "מבחינתי אלבום התמונות זו לא הנצחה, זה יותר זיכרון לילד. אבל בכל הנושא של הנצחה אני לא מסוגלת, אני משאירה את זה לכולם חוץ ממני. אני, לשם שינוי, באמת אומרת שאני רוצה רגע לחיות".
כרמית: "את מצליחה לחיות?"
מיכל: "עצם העובדה שהתחלתי לקום בבוקר ולא לבכות, זו התחלה של חיים. או שאני הולכת לישון ולא בוכה, זה בכלל נדיר".
כרמית: "הייתה לשתינו שיחה קשה בימים של השחרורים, של ההסכם. דיברנו על זה שהילדים שלי שואלים 'למה הוא כן ואלעד לא?' זו שאלה שנשאלת בתוכך, או אצל הילדים?"
מיכל: "מזל שטום לא מספיק גדול כדי לשאול את זה. אני לא מתביישת להגיד שאני כל הזמן שואלת למה הוא כן ואלכס לא, למה לאחרים מגיע ולנו לא. אני נורא כועסת".
כרמית: "למי הכעס הזה מופנה?"
מיכל: "קודם כל לאלוהים. כי אני אומרת שאם יש אלוהים, הוא היה מחזיר לי את אלכס. ואני אחת שמאמינה באלוהים, מבחינתי אלוהים שומר עליי והוא כל יכול. האמונה שלי בו נורא הידרדרה, זה כואב לי מאוד. ואחרי זה, הרבה כעס כלפי מקבלי ההחלטות שלנו. הדרג המדיני, הדרג הצבאי. וכשאני אומרת דרג צבאי, אני לא מדברת על החיילים המושלמים שלנו".
כרמית: "איך נודע לך שאלכס נרצח?"
מיכל: "שמועות בטלגרם. הייתי בבית של ההורים, הרדמתי את הבנים. ירדתי למטה לנשום קצת, קצת זמן אמא. ואז שיחת טלפון הראשונה: 'ראית את הרשימה?' אמרתי, לא. גם אין לי טלגרם. ואז אמרו 'לא, לא, לא משנה, סתם שמועות'. אמרתי טוב, יאללה שמועות, אני רגילה, יאללה ביי. ואז עוד שיחה: 'אני כל כך מצטערת שזה קרה לכם'. אני לא רוצה לנקוב בשמות ובתפקידים ובאנשים שהתקשרו אליי ואמרו 'וואי, אני ממש מצטערת', כי זה פשוט מזעזע. ואז חברה שלחה לי את הרשימה ואת השמועה, שיש את השמות. אני זוכרת שרצתי להורים שלי, אמרתי להם אל תיבהלו, אלו רק שמועות, אנחנו חזקים מזה. התחלתי לחייג לכל מיני חברים מארגונים ביטחוניים, ביקשתי שיגידו לי מה קורה. ואני זוכרת לפי הקול של אחת מהם שהבנתי שזה אמיתי. זה היה בתשע בערב במוצ"ש, והדפיקה בדלת הגיעה בארבע בבוקר".
כרמית: "1 בספטמבר".
מיכל: "כן, הבנים הלכו לישון מוכנים לגן. התחילו להגיע חברים. הייתי נורא אדישה לסיטואציה, וגם כשהגיעה הדפיקה בדלת אמרתי לקצין בלי בכי, בלי דמעות - 'בוא נלך לזהות אותו, כי אני לא מאמינה לכם'".
כרמית: "אני חושבת שזה אחד הדברים שמובנים לי ולך, אבל אני תוהה כמה אנשים מבינים את זה, שהקריסו כל יכולת לתת אמון".
מיכל: "חד-משמעית. ואני רואה את אמא שלי מתרסקת לי מול העיניים, חברים שלי מתרסקים לי מול העיניים, אבא שלי לא מגיב, ואני הפנמתי, אלכס מת. הודעת לי, ועכשיו אני רוצה ללכת לזהות אותו. הקצין שלי היה בשוק, לא הבין מה יש לי, ואנשים התחילו להגיד לי 'לא, זה יהיה לך קשה'. אמרתי שאני לא אחיה עם עצמי אם אני לא אראה מה הגוף הזה עבר כמעט 11 חודשים. הלכתי עם אחי הגדול לאבו-כביר. ישבתי מול הרופאה, והיא אמרה לי 'אלכס פה, מאחורי הדלת הזאת'. בכל תסריט שהיה לי, אומרים לי את המשפט הזה כשאלכס עומד מאחורי דלת בית החולים ואני יכולה להתחבק איתו. היא אומרת לי 'הוא פה' - והתעלפתי.
"הרגע הכי קשה בחיים שלי זה שעמדתי שם וזיהיתי אותו. ירו בו מכף רגל עד ראש. בשנייה שהיא פתחה את החלק של הראש העיניים שלו היו פתוחות, אז אחי מאינסטינקט קפץ לאלכס, אמר 'אלכס, זה אתה', ואני מתרסקת. הוא ירד המון במשקל, אבל הוא היה מסודר. ואז נתתי לאחי את הטלפון שלי, להשמיע לאלכס את ההקלטה של קאי וטום צוחקים. ואז עוד פעם, ועוד פעם, נכנסתי לאטרף, עד שבפעם העשירית אחי אמר 'מיכל די, הוא שמע'".
כרמית: "מה אתם יודעים על החיסול שלהם?"
מיכל: "קיבלנו תחקיר שטחי. שורה תחתונה, לחץ צבאי הוא שהרג אותם. נקודה. סוף משפט. שאף אחד לא יספר אחרת. הצבא התקרב, הצבא ידע את האזור שבו הם נמצאים, ומלכתחילה אתה לא נכנס לאזור שאתה יודע שיש אינדיקציה. מלכתחילה אתה לא נכנס לתל סולטן אם אתה יודע שיש סבירות שיש שם חטופים. והם נכנסו בכל זאת, ושם הם גמרו עליהם. הם חיפשו את סינוואר, הם חיפשו את מח"ט רפיח".
כרמית: "יש תחושה שתיעדפו את החיים של סינוואר על החיים של אלכס?"
מיכל: "חד-משמעית. העדיפו לתפוס את סינוואר ולהתעלם מהחטופים שנמצאים לידו. חיפשו את סינוואר על חשבון החטופים, נקודה. זה לנצח ילווה אותי. אני מבינה את הרצון לנקום, אני גם רוצה לנקום, אבל קודם להציל את האחים שלנו".
כרמית: "אני נורא מזדהה איתך ואני באמת אומרת בסדר, נמוטט את חמאס, אבל תמוטטו את חמאס, ומי יגיד לכם איפה החטופים? מי יגיד לכם איפה החללים? מי יגיד לכם איפה החיים? אנחנו קשורים האחד בשני, אז בואו נחלץ רגע את כולם. בכל שנייה שעוברת הם גוססים, בכל שנייה שעוברת הם יכולים להפוך מחיים למתים, ממתים לנעלמים".
"יש לך לפעמים הקלה שאלכס לא סובל?"
מיכל: "ברור. ברור שיותר מהכל הייתי רוצה אותו כאן עכשיו, לידי, משחק עם טום וקאי. ודיברנו על נחמה, הנחמה שלי היא שהוא לא סובל יותר, שהוא לא יושב במנהרה הצפופה הזאת כבול בשלשלאות, אוכל פיתה עם עובש, רואה אנשים מקבלים מכות. את יודעת מה הכי גרוע? אני כל הזמן שואלת את עצמי - כמה פעמים הוא שאל את עצמו למה עדיין לא באו להציל אותם?"
כרמית: "זה הפצע המדמם שכולנו נשארים איתו. תחושת הבגידה הזאת. אמא שלי, שהייתה בשבי 49 ימים, אמרה לי שהיא כל הזמן שאלה: איך יכול להיות? היא אמרה לי, 'חשבתי שלא יודעים, חשבתי שאולי אני יחידה'. בגלל זה אני אומרת כמה היציאה של הציבור בישראל החוצה היא חשובה. תארי לך שאלכס ראה טלוויזיה, תארי לך שהוא ראה את הפוסטר שלו, תארי לך שהוא ראה אותך בהפגנה".
מיכל: "הלוואי. לעולם כבר לא אדע".
כרמית: "גם אני לא יודעת מה אלעד ראה. נורא קיוויתי שהוא שמע את השם שלו איפשהו, שהוא ראה ראיון איתי. בתפיסה שלי לקח לי כל כך הרבה זמן עד שהעזתי בכלל לצייץ משהו, להתראיין, כל כך רציתי להישאר אנונימית, אבל באיזשהו שלב הבנתי שאם אישאר אנונימית אנשים לא יידעו שיש לי שם אח ויש לי שם אמא, והם חיים, והם חייבים לחזור אליי. את אבא שלי כבר אי-אפשר להציל, אבל אותם אפשר להציל. ואיבדנו הכל. זה אחד הדברים שהכי-הכי אוכלים אותי - שאלעד מת לבד. לא היה לו שם אף אחד, שום מילה טובה ומבט טוב ועיניים טובות. כלום".
מיכל: "זה פשוט לא פייר".
מיכל: "אני עדיין עם טבעת הנישואים, לא מסוגלת להוריד אותה. מה אני יכולה להגיד? אני פאקינג אלמנה בגיל 29. עם שני ילדים, שאחד מהם נולד כשאבא שלו בשבי. קאי נולד למציאות שאין לו אבא, שהוא לא יודע בכלל מה זה אבא".
כרמית: "את שואלת את עצמך אם תהיה לו דמות גברית בחייו?"
מיכל: "אני מתפללת שזה יקרה, זה יהיה נורא אגואיסטי למנוע ממנו דבר כזה, ואיזה כיף שאני מכירה את אלכס כל כך הרבה זמן כדי לדעת שזה מה שאלכס היה רוצה. אני גם נורא יודעת שהוא מכוון אותי לכל מה שקורה לי עכשיו, שהוא ישלח לי את כל מה שאני צריכה, לא יכול להיות שבן אדם נעלם סתם ככה מהיקום ולא נותר שום דבר אחרי זה. יש כל מיני אנשים שחושבים שהם חכמים, ובאים ואומרים לי שאלוהים מעמיד אותך בניסיון שהוא יודע שרק אתה יכול לעמוד בו וכל הבולשיט הזה, איזה שטויות.
"אני יודעת שקאי כבר לא יחווה אבא ביולוגי, והלוואי שהוא ירגיש מה זה דמות גברית. ועזבי את זה - הלוואי שאצליח אי פעם להמשיך הלאה מהבחינה הזאת, כי זה קשה, לא בא לך לפתוח את הלב שלך. את יודעת מה הדבר הראשון שעובר לי כל הזמן בראש? מה אם אי פעם יהיה לי בן זוג והוא ייחטף. באיזו מדינה דפוקה אנחנו חיות שאלה המחשבות שלי? ואני מאמינה באהבה, אני מאמינה שאהבה מביאה דברים טובים, כמו שאני מאמינה שאם אנחנו בעם שלנו נאהב יותר ונהיה יותר טובים אחד לשני אז יהיה יותר טוב".
לא ייתכן שבן אדם נעלם סתם ככה מהיקום ולא נותר שום דבר. כל מיני אנשים חושבים שהם חכמים, אומרים לי שאלוהים מעמיד אותך בניסיון שהוא יודע שרק אתה יכול לעמוד בו וכל הבולשיט הזה, איזה שטויות״
כרמית: "מה אנשים לא מבינים על המצב שלך עכשיו?"
מיכל: "שאני עושה הכול לבד. אני לא בן אדם שמתלונן. לפעמים אני לא צריכה שאף אחד יעזור לי, אבל הקושי זה הלבד, היומיום לבד ולדאוג לכל לבד. יש לי את ההורים הכי מדהימים בעולם, התברכתי, תודה לאל. יש לי את החברות הכי טובות בעולם, אבל הקושי הזה להיות לבד עם ילדים מאוד-מאוד קטנים. ההתמודדות היומיומית. זה יכול לרסק אותי לפעמים. אני מביאה אותם לגן, מוציאה אותם מהגן, הם חולים - אני איתם, אבל זה בתי חולים ובדיקות וקניות ולדאוג לרכב ולדאוג לחשמל ולדאוג למים ולדאוג לדירה ולניקיון, אז איפה אני נכנסת לתמונה? איך אני מטפלת בעצמי? ההתמודדות היומיומית לבד, זה גומר אותי לפעמים.
"החוק במדינת ישראל הוא שאלמנות חיות מקצבת ביטוח לאומי. כל תקציב יכול לעזור לי, אבל זה לא מספיק וזה לא מה שיציל אותי. בסוף בן אדם לא צריך כסף, בן אדם צריך חום, אהבה ושידאגו לו. ואף אחד מהממשלה לא מרים טלפון לשאול לשלומי".
כרמית: "לא רצית לפגוש את ביבי כשהוא הגיע לשבעה של אלכס".
מיכל: "לא. הוא איכזב אותי. האמנתי לו שהוא יחזיר את אלכס. בשבעה לא רציתי להסתכל לו בעיניים. אני לא חושבת שהוא ראוי. הוא ראש הממשלה שלי, אני אזרחית שלו, וכמו שאני מחויבת לו - הוא מחויב לי. ובסוף אלכס ישב שם, במנהרה הזאת, ואמר שהוא ראש הממשלה והוא יחזיר אותו, כי אין לו ראש ממשלה אחר, ואותו ראש ממשלה החזיר אותו מת. בעלי נרצח, לא נעשה הכל כדי להחזיר אותו חי. לא היה שם מספיק רצון להחזיר אותם. אני כועסת עליו מאוד".
כרמית: "את שואלת את עצמך לפעמים אם את רוצה להישאר בישראל, לגדל פה את הילדים?"
מיכל: "כל הזמן. וזה לא פייר, כי זו המדינה שלי, ואני יהודייה, ההורים שלי הגיעו לפה מברית-המועצות, הם האמינו שזו המדינה שלנו. היינו ליכודניקים כל החיים, ומשהו שם נשבר. יש לנו ממשלה נוראית, חייבים שינוי פה. אני כל הזמן שואלת את עצמי אם אוכל לגדל פה את הילדים שלי, שני גברים שהולכים לגדול על אהבת הארץ, על ציונות. איך אני אשלח אותם לצבא?
"אני חושבת שביום העצמאות כל הופעה צריכה להתחיל ב-59 תמונות על מסך ענק, עם הורה של חטוף או אח של חטוף שעולה לבמה עם הזמר, אומר כמה מילים, ורק אז ההופעה מתחילה. 59 תמונות בכל מקום, כל הופעה, כל הצגה, כל יום הולדת, כל כנס, כל חג. זה לעשות מחטופים צחוק אם לא עושים דבר כזה בסיסי, ולצערי זה לא קורה".
כרמית: "זה נהיה מין מס שפתיים, 'נישא תפילה'".
מיכל: "אני תמיד אומרת - היום זה אנחנו, מחר זה אתם. אנשים צריכים להבין שזה יכול להיות האח שלהם, האמא שלהם, הסבא שלהם, הבעל שלהם, התינוק שלהם".
כרמית: "אני לא חושבת שזה 'עובר ליד' אנשים, אני חושבת שאנשים מנסים להרחיק את זה מעצמם, כי זה מסב להם הרבה מאוד כאב. אבל אני חושבת שאנחנו חייבים להרגיש את הכאב הזה כדי לסיים עם זה. זה פצע פתוח. אמרה לי פסיכיאטרית שאני מרצה איתה ומטפלת בניצולי שואה שיש המון בדיחות שואה, אבל על מי אין בדיחות? אין בדיחות רון ארד, כי רון ארד נשאר פצע פתוח בחברה הישראלית, ומה שלא נסגר אי-אפשר לצחוק עליו, אי-אפשר להיות בפרספקטיבה לגביו. ואנחנו חיים בתוך פצע פתוח".
מיכל: "זה לא ייסגר עד העצם האחרונה".
כרמית: "יש משהו שבדיעבד היית עושה אחרת?"
מיכל: "דבר אחד: הייתי מביאה לו עוד חיבוק לפני שהוא יצא מהדלת. בכל השאר, אני חושבת שלא יכולתי לעשות יותר. אם אלכס היה יכול לרדת אליי לעשר שניות ולהגיד לי משהו, הוא היה אומר לי 'תודה ששמרת על קאי, תודה שילדת אותו. ותהיי חזקה, אני סומך עלייך'. אני יודעת שהצוואה הלא-כתובה שהוא השאיר לי אלה הילדים. עצם העובדה שילדתי את קאי זה הניצחון שלי מול המפלצות האלה, כי אנחנו לא נפסיק, אנחנו נביא חיים והם לא ינצחו אותם! הם לקחו את אבא, אבל ילדתי את היורש של האבא. מבחינתי, באיזשהו מקום ניצחתי".
