במשך שמונה חודשים בלבד הספיק לוחם שב"כ עמית וקס ז״ל לחיות מחוץ לצללים. אחרי 25 שנים של שירות באגף המבצעי של שירות הביטחון הכללי, הוא פרש משירות פעיל בינואר 2023 ועולם חדש נפתח בפניו. גם עבור עינת אשתו, שמונת החודשים האלה היו התחלה של עידן חדש, עמוס בתוכניות לעתיד עם הבעל שהיה נוכח-נפקד בחייה, עוד מגיל 15. הם קיוו להשלים פערים ולהגשים חלומות, אבל בעיקר להיות יחד, היא והוא, ושלושת הילדים – דניאל, טליה ואוריה.
כל כך הרבה שנים של לילות לבנים מלאי דאגה עברו על עינת, שכלל לא ידעה איפה עמית נמצא ומה הוא עושה. עד היום היא זוכרת את החיבוק המסורתי שלהם, בכל פעם שהוא יצא מהבית לעוד הקפצה מעכשיו לעכשיו. אבל דווקא באותה שבת, 7 באוקטובר, היא בכלל לא דאגה כשעמית יצא להסתער על חוליית המחבלים שחדרה למושב, עשרות מטרים מביתם.
במשך שנה וחצי סיפורו של אחד הלוחמים המובחרים ביחידה המבצעית של שב"כ לא סופר. שמו ותמונתו מותרים לפרסום, אבל חלף זמן עד שהמשפחה החליטה לדבר. עכשיו הם רוצים לספר על הלוחם שהשתתף בפעולות מסוכנות ומכריעות, ונפל בקרב על הבית.
הקשר של עמית ועינת התחיל עוד כשהיו ילדים קטנים. שניהם גדלו בחבל ימית, ויחד עם משפחותיהם עברו אחרי פינוי סיני למיקום החדש של נתיב העשרה בעוטף עזה, על דיונה גדולה דרומית לאשקלון. שניהם גדלו במשפחות חקלאיות, מלח הארץ, שלמרות השבר הגדול לאחר עקירתם מסיני, השתקמו והקימו משקים חקלאיים מפוארים.
בין השניים היחסים החלו עוד בגיל 15. "היינו קבוצת ילדים במושב, ילידי 1974, 'קבוצת סיני' היה השם שלנו. עד היום כולנו בקשר טוב", עינת מספרת. "אני זוכרת שנסענו לטיול של תנועת הנוער, עמית התיישב לידי באוטובוס ופתאום נתן לי יד. לא הבנתי בהתחלה מה הוא רוצה ממני, אבל הוא עשה את זה בכל כך עדינות, שמיד הבנתי שזה מה שאני רוצה. ככה הוא היה תמיד - כשהוא רצה משהו, הוא ידע להשיג אותו בנחישות ובעדינות".
אחד הדברים שעמית מאוד רצה היה הגיוס לשייטת 13. "הוא מאוד אהב את המים, היה כמו דג, זה היה הבית השני שלו. הוא היה ילד קטן ורזה, וזה שפתאום הלך לצבא ועבר את הגיבוש לשייטת - זה היה ממש קטע. אפילו הוא היה מופתע מזה שהוא עבר. אף פעם לא היה לו צורך להוכיח לאחרים, הוא מאוד האמין בעצמו ולא היה צריך את ההכרה מהסביבה".
אחרי השחרור מהצבא, עמית ועינת יצאו לטיול של כמה חודשים במרכז אמריקה. כשחזרו ארצה, לדירה בתל אביב, עמית כבר היה במגעים מתקדמים עם שב"כ. זמן קצר אחרי שסיים את הקורס של השירות, הוא שובץ כלוחם במרחב דרום של שב"כ, ורוב פעילותו התמקדה ברצועת עזה. באופן טבעי, השניים ארזו את החפצים וחזרו להתגורר קרוב להורים, במושב.
"בשנים הראשונות הייתי מאוד בחרדה, אם הוא לא היה עונה לי הייתי נכנסת ללחץ נוראי. באיזשהו שלב, די מוקדם יחסית, החלטתי עם עצמי שלא אוכל לשרוד ככה ובחרתי להיות בת יענה. עדיף לי לדעת כמה שפחות", עינת מספרת.
למרות הדאגות הרבות, עינת לא חשבה לרגע לעצור את השירות של עמית בשב"כ. "ידעתי שזה מה שעושה לו טוב. הוא היה כל כך שלם עם מה שעשה, זה היה כל כך חשוב ומשמעותי עבורו שזו לא הייתה שאלה בכלל. הוא מימש את עצמו והרגיש גאווה גדולה להיות שם. עמית האמין תמיד שאנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו, ושכל אחד צריך לקחת אחריות. הוא היה אומר לי, 'אני לוקח אחריות על מה שאני יכול, והאחריות שלנו היא לדאוג שנוכל להמשיך לחיות פה ויהיה לנו ביטחון. זה התפקיד שלי, ושם אני רוצה להיות'".
״עמית האמין תמיד שאנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו, ושכל אחד צריך לקחת אחריות. הוא היה אומר לי, 'אני לוקח אחריות על מה שאני יכול, והאחריות שלנו היא לדאוג שנוכל להמשיך לחיות פה ויהיה לנו ביטחון. זה התפקיד שלי, ושם אני רוצה להיות'"
את השורשים של המסירות למדינה והחשיבות של ההגנה עליה, ינק וקס מהבית. סבא קלמן גלניק ז"ל, אבא של סוזי ז”ל, אמא של עמית, שרד את השואה ועבר באושוויץ בגיל 14. "עמית אהב והעריך אותו מאוד. כשסבא שלו נפטר ואמא שלו נסעה ללוויה בארה"ב, עמית הביא לה את כנפי העטלף שלו מהשייטת וביקש שסבא ייקבר עם הכנפיים. הוא ממש התעקש, הוא אמר לה, 'אמא, עשיתי את זה בשבילו'".
ב-2005 הם הגשימו חלום ובנו את ביתם בחלקו הדרומי של המושב, צמוד לחומה שמפרידה בינו לבין רצועת עזה. "עמית היה לוחם, ואחד הדברים שהיו חשובים לו זה להגן על המדינה", מבהירה עינת. "בכל פעם שהיו סבבי הסלמה, אמא שלי אמרה לי, 'אולי תבואו לגור אצלנו בבית, במקום שהוא קצת יותר רחוק מהחומה?' אבל עמית לא רצה לשמוע על זה בכלל, הוא תמיד אמר שזה הבית שלנו ושאין לנו מקום אחר".
אבל הוא רוב הזמן היה בשירות, ואת לבד בבית, עם הילדים והמצב הביטחוני.
"בהתחלה הוא שירת במרחב דרום, אבל רוב הזמן היה באזורים אחרים ובאגף המבצעים. המשכנו בכל זאת לגור במושב, עמית התחייב שהוא זמין ולקח על עצמו את הנסיעות. הוא גם נתן לי ביטחון ותחושה שלא משנה איפה הוא או מה קורה – אנחנו במקום הראשון, ואם צריך הוא תמיד זמין. אני זוכרת, כשנסעתי ללדת את הבת האמצעית, טליה, הוא היה בפעילות בדרום ואני הייתי כבר בדרך לבית החולים. הוא לא היה זמין, אז הגעתי למנהל שלו והצלחנו להעביר את המידע שאני בדרך. עמית התקשר אליי ושאל, 'את בטוחה שאת יולדת? שאני לא אבוא סתם'. הוציאו אותו מפעילות, ואח שלו אסף אותו".
לאורך השנים עמדה בפני המשפחה האפשרות לנסוע לתפקיד בחו"ל, אבל עמית סירב בכל פעם מחדש. "הוא היה פטריוט, ולא רצה לעזוב את הארץ. הוא ראה שליחות בזה שהוא כאן, שיש לו אחריות על המדינה. הוא היה אומר, 'אם אני רוצה שדברים יקרו, אני דואג שהם יקרו ולא מחכה שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי'. ככה הוא גם חינך את הילדים: הוא לא היה מדבר איתם או עושה להם הרצאות, הם פשוט ראו את העשייה ולמדו את זה מההתנהגות שלו, זה היה טבעי. עמית היה מעורב בכל הפעילויות במושב, בכל הזדמנות היה מלווה טיולים".
"הוא היה פטריוט ולא רצה לעזוב את הארץ. הוא ראה שליחות בזה שהוא כאן, שיש לו אחריות על המדינה. הוא אמר, 'אם אני רוצה שדברים יקרו, אני דואג שיקרו ולא מחכה שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי'. ככה הוא גם חינך את הילדים״
איך זה השתלב עם העבודה בשב"כ?
"לעמית הייתה יכולת מדהימה לעשות מעברים. גם אם היה חוזר באמצע הלילה, אין לי מושג מאיפה, ברגע שהוא היה נכנס - הוא היה הופך בשנייה אחת להיות אבא ובן זוג. אי-אפשר היה לראות עליו כלום. וגם ההפך, אם היו מקפיצים אותו - הוא מיד קם ונכנס לתפקיד. אני לא יודעת איך הוא הצליח לשלב את הכול, במיוחד כי עמית חי בווליום מאוד-מאוד גבוה. הוא תמיד אמר שהוא לא מחכה לפנסיה, שצריך לחיות את הרגע, לעשות דברים שאוהבים כאן ועכשיו.
"טיילנו המון בארץ, חוויות בלתי נשכחות. הוא היה לוקח אותנו לטיולים ואומר שזה בסך הכול טיול מעגלי של שני קילומטרים, קליל כזה, ותמיד זה נגמר במסע של עשרה קילומטרים. הוא גם היה מבטיח לנו שבסוף מחכה מעיין צונן ונעים, וכשהיינו מגיעים התברר שזו ביצה עם מים. אבל עמית כל כך התלהב, שהיה מוריד את הבגדים וקופץ למים בטירוף".
לצד העבודה הקשה, לעמית היה חשוב להיות אבא נוכח, "בין אם זה לבוא לאסיפות הורים או למסיבות. כמובן שהיו דברים שהתפספסו, אבל הוא היה אבא מאוד משמעותי, אבא כיפי, אבא מצחיק שעושה שטויות. כשהוא לא היה, תמיד הייתה לי עזרה. המשפחה המורחבת מאוד משמעותית עבורי, ההורים שלו וההורים שלי מאוד עזרו. אף פעם לא הרגשתי לבד", עינת אומרת.
את התקופה הקצרה של עמית אחרי הפרישה מהשירות הפעיל, עינת מתארת בשמחה. "בחודשים הבודדים שהיו לו הוא הספיק לעשות הרבה. הוא יצא לטרק סובב מון בלאן, וכהכנה עשה את שביל הגולן; הוא הוציא רישיון סקיפר - קיבלנו את התעודה אחרי שנהרג. עשו לו גם הרבה אירועי פרישה מהשירות, וגם אנחנו, החברים מקבוצת סיני, עשינו לו מסיבה. אני שמחה שהוא הספיק להיות באירועים האלה ולשמוע מאנשים כמה הם אהבו והעריכו אותו. עמית מאוד התרגש והיה נבוך מכל האירועים האלה, אבל גם קיבל המון אהבה.
"הוא היה בעננים רק מלהיות הרבה בבית עם המשפחה. אני זוכרת שאמר לי, 'זהו, הילדים גדולים, אני יוצא לפנסיה ואנחנו מתחילים לכבוש את העולם'. היו הרבה תוכניות ויש תחושה גדולה של החמצה, שזה החלק הכי, הכי קשה".
בבוקר 7 באוקטובר עמית יצא מהבית כדי להגן על המושב, שבו גדל והקים את ביתו, בלי לחשוב פעמיים. הוא חתר למגע לעבר ביתם של בני הזוג שלומי ואיילת מולכו זכרם לברכה, עד שנפגע מירי ונהרג. "על הבוקר הוא ישר עלה על ציוד, לקח את הנשק והאקדח האישי ויצא יחד עם השכן שלנו, שמעון עמר. לצערי הוא לא הספיק לדבר איתי לפני שיצא. כשהיו מקפיצים אותו לעבודה הייתי מספיקה בדרך כלל לתת לו חיבוק ולהגיד לו שישמור על עצמו. באותו בוקר זה לא קרה. בכלל לא היה לי בראש שהוא לא חוזר.
"הוא היה בעננים רק מלהיות בבית עם המשפחה. הוא אמר, 'זהו, הילדים גדולים, אני יוצא לפנסיה ואנחנו מתחילים לכבוש את העולם'. היו הרבה תוכניות ויש תחושה גדולה של החמצה, שזה החלק הכי קשה"
"אני כן זוכרת שכשהסתכלתי עליו בפעם הראשונה בבוקר הזה, זה לא היה עמית שאני מכירה. בשנייה אחת הוא נכנס לתפקיד של הלוחם, היה מאוד ממוקד, מאוד דרוך. אני הייתי בטוחה שזה ייגמר מהר, שהמושב מלא בצבא ושנצא משם מהר. חשבתי שאני לא צריכה להפריע לו, אלא לתת לו לעשות את התפקיד שלו, ועוד מעט הוא יחזור. בינתיים דניאל כתבה לי 'אמא, מה קורה?' ואמרתי לה שאנחנו בסדר. במקביל, קיבלתי פתאום את כל הודעות הווטסאפ של המושב וראיתי שאנשים כותבים שהם שומעים ערבית מחוץ לבית. לא הבנתי מה קורה. ניסיתי שיהיה נחמד בממ"ד, התגנבתי למטבח והבאתי אוכל, כדי שיהיה לנו כיף. ניסיתי לייצר אווירה קלילה".
השעות חלפו ועינת שלחה הודעה לעמית – אבל הוא לא ענה ולא חזר אליה. "אני כותבת לשחר, אח שלי שגם גר במושב, שעמית לא עונה לי. שלחתי גם הודעות לחברי כיתת הכוננות ולצוות צח"י של המושב (צוות החירום היישובי - מ"צ). בדיעבד, יתברר לי שהוא הלך לכיוון מולכו יחד עם שמעון (שמעון עמר - מ"צ). שמעון חטף כדור ברגל תוך כדי לחימה, ועמית נלחם בהם עד שהם הפתיעו אותו ופגעו בו. אחרי זה, חברים שלו מהשירות סיפרו לי שלפי התחקיר הוא פעל מאוד נכון מבחינה מבצעית. ראו שהוא היה לוחם מיומן, שהספיק להילחם ולירות לעברם. אחר כך גם מצאנו את התרמילים של הכדורים שהוא ירה, והילדים עשו מזה שרשרת עם חריטה".
״חברים מהשירות סיפרו לי שלפי התחקיר הוא פעל נכון מאוד מבצעית. ראו שהוא לוחם מיומן, שהספיק להילחם ולירות. מצאנו את התרמילים של הכדורים שהוא ירה, והילדים עשו מזה שרשרת עם חריטה״
בינתיים, בשעות אחר הצהריים של 7 באוקטובר, מתקבלת הבשורה הקשה בבית משפחת וקס. "הגיעו אליי הביתה מהשירות, יחד עם אח שלי, והודיעו לי. אני זוכרת רק שהתיישבתי על המיטה ואמרתי 'לא, לא'. אחר כך חילצו אותנו מהמושב לאחד המתקנים של שב"כ, וכשהגעתי לשם, אחרי כל מה שעברנו באותו היום, זאת הייתה תחושה של בית".
בתחקיר הצבאי שנערך על הקרב בנתיב העשרה התגלה מחדל של ממש. בניגוד ליישובים אחרים בעוטף עזה, אל המושב שצמוד לגדר הרצועה פלשו כעשרה מחבלים. בדיעבד, כך עולה מהתחקירים, ניתן היה למנוע או לצמצם את הפגיעה במושב, אילו כוחות צה"ל וכיתת הכוננות היו פועלים במדויק יותר. התוצאות, בסופו של דבר, היו קשות. 17 תושבים נרצחו בשבילי המושב באותה שבת, בהם גם יגאל וקס ז"ל, אחיו של עמית.
יש כעס על כל מה שקרה, על ההפקרה?
"היו מחדלים, וברור שהרבה דברים לא היו צריכים לקרות. אבל אני בוחרת לא להיות במקום של כעס. חשוב לי שיהיו תחקירים, לא ממקום של להעניש או לנקום, אלא מתוך אחריות ורצון שנוכל להמשיך לחיות פה בביטחון. שיהיו תחקירים אמיתיים, ושמי שצריך ייקח אחריות.
"אני לא במקום של כעס, אבל יכול להיות שזה עוד יגיע. אני לא יודעת. אני מרגישה שאנחנו עדיין בתוך המסע הזה, עוד לא חזרנו הביתה למושב. אני צריכה לשמר את הכוחות שלי, להתמקד במשפחה, בעשייה ובשיקום שלנו. גם הילדים בוחרים לא להיות במקום של כעס. לכל אחד, כמובן, יש את הרגעים שלו, התקופות וההתמודדויות שלו. הם כן מאוד ביקורתיים, שואלים את השאלות הקשות וכמובן כואבים, אבל ממשיכים הלאה".
הייתה גם ביקורת קשה על שב"כ, שלא זיהה את היקף המתקפה.
"אני כל כך מעריכה את שב"כ, עמית היה חלק ממנו רוב חייו. אני מכירה משם הרבה אנשים, ויש שם אנשים מדהימים שנותנים את החיים שלהם למען המדינה. לכן, נורא כואב לי לראות אותם במצב הזה. כמובן שזו גם אחריות שלהם, כמו גם של הצבא והמדינה. אבל מבחינתי, שב"כ זה בית. רונן (רונן בר, ראש שב"כ - מ"צ) בקשר איתנו כל הזמן, עמית היה פקוד שלו באגף המבצעים. הוא מגיע אלינו ומדבר איתנו, דואג שנהיה מטופלים. אני כל הזמן חושבת מה היה קורה אילו עמית היה במקום הזה, זה היה לו נורא קשה. אלה אנשים ערכיים, עם כל כך הרבה נתינה ואחריות, ולהיות במקום כזה, של כישלון, זה לא פשוט. ולמרות כל מה שקורה, הם ממשיכים כל הזמן לעשות את המשימה שלהם. זה מדהים לדעתי".
״עמית היה חלק משב"כ רוב חייו. אני מכירה משם הרבה אנשים מדהימים שנותנים את החיים שלהם מדינה. כמובן שזו גם אחריות שלהם, כמו גם של הצבא והמדינה. אבל מבחינתי, שב"כ זה בית״
איך הייתה הפגישה עם רונן בר?
"היה לי מאוד כואב. ראיתי אצלו את הכאב שלו. הוא מאוד אהב את עמית וראיתי כמה קשה לו. הערכתי אותו על זה שהוא בא אלינו, הסתכל לנו בעיניים, ביקש סליחה ולקח אחריות".
מה עמית היה חושב על המחדלים והתחקירים?
"אני בטוחה שזה היה מעצבן אותו, בעיקר זה שלא לוקחים אחריות, שמקילים ראש. אני לא יודעת לומר אם הוא צפה מתקפה כזאת, אבל אני כן יודעת שהוא היה מאוד מודאג מהמצב הביטחוני. אני זוכרת שיחה שהייתה לנו, שהוא אמר לי שמַפנים פחות תשומת לב לעזה, שמורידים משאבים. הוא חשש שלא מספיק לוקחים ברצינות את מה שקורה שם. הוא גם היה חבר בכיתת הכוננות של המושב, ולקח מאוד ברצינות את התפקיד.
"עמית שמר עליי מאוד, על המשפחה. הוא נתן לי להיות תמימה. זה לא שהוא ייפה את הכל וסיפר לי שאנחנו חיים פה באיזה גן עדן, אבל הוא גם לא נכנס להיסטריה בכל פעם שהתחיל סבב הסלמה. הוא היה אומר לנו שכרגע לא נכון להיות פה, 'אתם צריכים להיות במקום מוגן. אני צריך ללכת לעשות את מה שאני צריך לעשות. כשהדברים יהיו יותר בטוחים, נחזור'".
אבל עזה תמיד הייתה שם כאיום.
"אני תמיד אמרתי לילדים, 'תזכרו שמעבר לחומה יש ילדים כמוכם, שרוצים בסך הכול לחיות. שיש שם גם אנשים טובים, שלא כולם רעים וצריך להיזהר ממי שצריך להיזהר'. לעומת זאת, עמית היה אומר שיש שם אויב שרוצה לכלות אותנו, שאנחנו צריכים לזכור את זה ולהיות מוכנים, לא להקל ראש. הוא היה צוחק עליי ואומר, 'תמשיכי לחיות ככה, תמשיכי להאמין בזה, לי יש תפקיד אחר'".
התפכחנו מאז 7 באוקטובר?
"זו שאלה קשה. אני, בבסיס שלי, באמת מאמינה בטוב ונורא קשה לי לקבל ולהכיל את הרוע הזה. לצערי, אחרי 7 באוקטובר אני רואה את הדברים אחרת. עמית היה מאוד רגוע ושָׁלו, וגם מאוד ענייני. באחד ההריונות שלי התגלה אצלי סרטן ועברתי טיפולי כימותרפיה. מבחינתו, הדרך הייתה ברורה, 'את עוברת את הטיפולים, הכול יהיה בסדר, תהיה לנו ילדה ואת מחלימה – עד שלא אומרים לנו אחרת. זאת הדרך, לשם מכוונים וככה יהיה'. הוא היה צמוד אליי בטיפולים, למרות שאלו היו השנים הראשונות שלו בשירות והאינטנסיביות הייתה גדולה. הוא נתן לי את התחושה שהבריאות שלי הכי חשובה, שאני הכי חשובה".
אם במהלך שירותו בשב"כ עינת הייתה מודאגת, לאחר נפילתו היא גילתה שזה היה רק קצה הקרחון. "לא היה משהו שגיליתי עליו אחרי מותו שמאוד הפתיע אותי. אבל מכל הסיפורים ששמעתי, התברר לי שלאורך השנים הוא היה בסיכון גדול הרבה יותר ממה שחשבתי.
"אחד הדברים שהכי אפיינו אותו, ואת זה אני שומעת המון אחרי שנהרג, זה שהיה בו משהו שגרם לאנשים לרצות להיות יותר טובים. הוא הותיר רושם מאוד חזק על הסביבה שלו, על האנשים שפגשו אותו, אפילו אם זה היה לזמן קצר. עמית היה בן אדם נקי, הוא ראה בכל אחד קודם כל את הטוב ואת העוצמות שלו. הוא לא היה מסתכל על החיצוניות של האדם, אלא לעומקו. היו לו אינסטינקטים טובים – הוא קלט מהר מאוד אנשים, לטוב או לרע. אם הוא היה רואה מישהו לא טוב – הוא היה שומר ממנו מרחק. אבל בבסיס, מבחינתו, כולם שווים. הוא לא היה שיפוטי".
איך בכל זאת הוא היה שופט את המצב במדינה היום?
"זו שאלה שאני שואלת את עצמי המון. אני חושבת שהיה לו מאוד קשה לראות מה קורה כאן. לפני 7 באוקטובר עמית היה מודאג מאוד ממה שקורה במדינה. המדינה הייתה חשובה לו, כל החיים הוא שירת אותה וזה היה טבוע בו. כל מה שקורה כאן היום ודאי היה מטריד אותו, בעיקר הפילוג בעם. אמנם מאז 7 באוקטובר אנחנו חווים אחדות, אנשים עוטפים אותנו ויש כל כך הרבה עוצמות, אבל הוא בטוח היה מודאג ומתוסכל. הוא ידע מה קורה אותה שבת, אני לא יודעת להגיד מה בדיוק הוא ידע, אבל הוא ידע. תמיד השרה אווירה של ביטחון, אבל אני יודעת מהשיחות שלי איתו שהמצב לא היה טוב".
"הילדים רוצים לחזור, יש חיבור חזק הביתה. הלב נמצא בנתיב העשרה. אנחנו רוצים לנסות, אבל לא בטוח שנישאר. אם אחרי תקופה נראה שזה לא מתאים, אז לא בכוח. גם לא בכל מחיר. ייתכן שגם אם יהיה הכי בטוח, לא תהיה תחושת ביטחון. אז עד שלא נהיה שם לא נדע״
לאחר הפינוי מביתם הם גרו זמן קצר בהרצליה, אך רוב התקופה גרו בכוכב מיכאל, לא רחוק מהמושב. למרות החששות והכאב הם מתכננים לחזור הביתה בקיץ. "הילדים מאוד רוצים, יש חיבור מאוד חזק הביתה. הלב נמצא בנתיב העשרה. אנחנו רוצים לחזור ולנסות, לא בטוח שנישאר. אם אחרי תקופה נראה שזה לא מתאים, אז לא בכוח. גם לא בכל מחיר. ייתכן שגם אם יהיה הכי בטוח, לא תהיה תחושת ביטחון, אז עד שלא נהיה שם לא נדע.
"לא פעם אני שואלת את עצמי מה עמית היה רוצה. בכלל, יש הרבה רגעים שאנחנו אומרים בבית 'מה אבא היה אומר'. יש גם רגעים קשים, למשל כשראינו את החטופים חוזרים. טליה סיפרה לי שהיה לה קשה, שהיא לא יודעת מה הייתה עושה אם עמית היה נחטף, אבל לראות אותם חוזרים ולשמוע את הילדים שלהם אומרים שוב ׳אבא׳, היה לה קשה. היא אמרה לי, 'אבא שלי לא יחזור'".
אז איך שומרים על אופטימיות?
"מה שנותן לי כוח זאת האהבה, על כל צורותיה. לילדים, למשפחה, לסביבה. עמית תמיד היה אומר שיש לנו 'משפחה אדירה', זה היה מושג הוא השתמש בו המון. כמובן שהוא קצת הגזים, כל דבר היה אצלו בהגזמה. אבל האהבה נותנת לי המון כוח, אני מרגישה שעמית נוכח, שאני לא לבד, שהלב שלי מלא בו. היינו יחד כל כך הרבה שנים, שאני מרגישה שהוא פה. אני לא יודעת איך זה ירגיש כשנחזור הביתה, אבל כרגע אנחנו מכינים את הבית לחזרה, ונעשה את כל הדברים שהוא רצה לעשות וחלם. מטבעי אני אופטימית, תמיד רואה את חצי הכוס המלאה. אני מקווה שאני לא נאיבית, כי אין פה הרבה היגיון, יש רגש. דווקא בשאלה אם לחזור או לא אני אומרת לעצמי, 'תני מקום גם לראש, לא רק לרגש'. אולי הפכתי להיות קצת יותר כמו עמית".
