האם מי ש"מפגין את תמיכתו חסרת הפשרות בישראל, בצדקת דרכה ובזכותה להגן על עצמה ועושה זאת ברהיטות, באומץ ובנחישות שלא יודעת גבולות", כדברי השרה מירי רגב, מצדיק את הכבוד והמערוף של הדלקת המשואה אם בנוסף למעלותיו הוא גם להטופ"וב גאה, מתנגד הפלות חריף – גם כשמדובר בנשים שנאנסו – ובנוסף, כלל אינו אזרח ישראלי? שאלה.
בן שפירו, עיתונאי, פרשן פוליטי, סופר ואיש תקשורת יהודי-אמריקאי מרובה עוקבים, נבחר השנה להדליק משואה ולשמש כחומר הפילוג והבערה התורן. בחירתו משקפת תהליך שהחל מזמן, אבל דומה כי הגיע לשיאו בשנה שעברה: קריסתם של האבל המשותף והשמחה המאחדת.
בן שפירו, עיתונאי, פרשן פוליטי, סופר ואיש תקשורת יהודי-אמריקאי מרובה עוקבים, נבחר השנה להדליק משואה ולשמש כחומר הפילוג והבערה התורן
בשנה שעברה, כאשר התקיימו שני טקסי זיכרון – אחד בהר הרצל, מקושט בסמלי המדינה (דגל, נשיא, נאומים) ושני בפארק הירקון בליווי סמלי העם (נפגעי 7 באוקטובר, שלמה ארצי וסיכת חטופים), כאשר משפחות שכולות נלחמו על זכותן להתאבל ללא נציגי השלטון על קברי הבנים ומשפחות אחרות נלחמו על זכותן להתאבל עם – תם ונשלם הטקס. לפחות במתכונתו הממלכתית. אמנם כבר כמעט 20 שנה מתקיימים טקסים אלטרנטיביים, כמו טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני, אבל הם מעולם לא חדרו למיינסטרים ונשארו בגדר "פריק-שואו" למיטיבי שמאל.
על פני השטח ועד לפני שנים מעטות, הכאב, כמו גם הגאווה על עצמאותנו, היו מאותרגים, מקודשים ומעל לכל מחלוקת.
במשך שנים אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות הדביקו את תפזורת המגזרים שהיננו בתחושה מאחדת של כאב משותף וגורל משותף. טקס הדלקת המשואות, שהחל בשנות ה-50, נתפס כאירוע שמטרתו להוקיר עשייה מכל גוני החברה הישראלית - נשים וגברים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, מרכז ופריפריה. אולם משהפסיקו גוני החברה הישראלית להשתתף בעיצובו, או להפך – משהחל עיצובו להדיר קהלים ורחשי לב אותנטיים; כששקיפות הוועדה המייעצת הפכה עמומה ומועמדים שהומלצו על ידי הציבור נגרעו מהרשימה; כשהטקס עבר תהליך הפרטה רעיונית לטובת אג'נדה מפלגתית והשרה היא המוציאה והמחליטה היחידה – מה הפלא שמעוז הממלכתיות האחרון נפל.
טיפול יחידני
ניהול הטקסים הממלכתיים הגיע לטיפולה היחידני של השרה רגב בשנת 2016, כאשר מונתה לשרת התרבות והספורט. בעבר נוהלו הטקסים על ידי ועדת שרים שנקראה "ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים" - שהייתה אמונה על ליקוט הפרזנטורים ועל אישור התכנים. אבל בהחלטת ממשלה קיבלה מירי רגב את המינוי והפכה להיות היו"ר הנצחי. רק יו"ר. בלי ועדה. זו התפוגגה ללא דיון פומבי או החלטה רשמית. תשאלו מה קשור שרת התחבורה – תפקיד שאינו מקושר באופן מסורתי לניהול טקסים ממלכתיים – לקביעות המוזרה שקיבלה? לנתניהו, שאותו ואת נאומו שילבה לראשונה בשנת 2018 בניגוד למסורת שבה רק יו"ר הכנסת נושא דברים, פתרונים.
דניאלה לונדון דקל רגב, אגב, לא הסתירה מעולם את כוונתה להפוך את הטקס לכלי לביטוי אידיאולוגי. בראיונות טענה ש"הגיע הזמן שהציבור יראה בטקס הזה את עצמו". ואכן ניכר שרגב מצליחה בשנים האחרונות לראות בו את עצמה: מגזרית, כוחנית, רהבתנית ומנותקת. בהנהגתה, הטקס נושא עימו כותרת ייחודית המשקפת את הצורך לגזלט נרטיב מחמיא כלשהו על מצבנו הלאומי.
השנה, מפולגים וטרופי דאגה, נעמוד יחד תחת הכותרת "גשרים של תקווה"; בשנת ההפקרה והמחדל הקודמת היא בחרה להסיט את אש הזעם ולהתלכד תחת הכותרת "גבורה ישראלית"; ובשנים קודמות הספקנו גם לדגמן "אחווה ישראלית", "יד פוגשת יד אחות" ו"מורשת של חדשנות". שמות שנשמעים היום כמו אוסף מצבות.
