עד לרגע זה לא ברור על מה רונן בר נלחם. כלומר, הנסיבות היבשות כביכול ידועות: הוא חש שפיטוריו הם תוצר של פרשת קטאר והרצון של נתניהו למנות אדם שיהיה איש אמון של ראש ממשלה, בקשה שבעולמו של בר היא אסורה בהחלט. אבל בפועל, הוא צריך להודות לנתניהו ולכעוס על עצמו.
הרי כל אדם אחר היה נפרד מרונן בר מזמן ובצדק, ונתניהו טעה כשהתמהמה. אבל כך פעל נתניהו גם עם הרצי הלוי, שבסוף פרש מרצונו כשהבין שישראל כ”ץ אינו יואב גלנט. כלומר, במובן הזה בר איננו חריג ואם יש אדם שהוא צריך להודות לו על כך שהוא עדיין בתפקיד, זה דווקא נתניהו.
עוד מקרה בו עשה נתניהו חסד עם בר הוא השארתו בצוות המו”מ, אולי כסוג של מס עבור ממשל ביידן שראה בפקידים מסוימים כנחוצים משום שהם שירתו את האג’נדה שלהם. אבל מעבר לשיקול הזה, שיקול שנוי במחלוקת בפני עצמו, בר לא היה נחוץ בצוות המו”מ. הצוות שנתניהו הרכיב לא נחל הצלחות, לא ידע איך לדבר עם המתווכות ורק ביקש עוד “מנדט” שגם איתו לא הביא דבר. גם ראש הממשלה הבין את זה ולכן בשלב מסוים התנהל כראש הצוות, אבל כך או כך, עם ההפסד של האריס והניצחון של טראמפ - הקשרים הטובים של השר רון דרמר עם הבית הלבן הישן-חדש הפכו לחיוניים הרבה יותר ובר לחיוני עוד פחות. בכל עולם אחר, רונן בר היה אמור להודות לנתניהו על כך שהוא עוד בתפקיד.
אבל מאחר שבר אינו שבוי רק בקונספציית חמאס אלא גם בקונספציית קפלן, הוא מבקש להעלות טיעונים כביכול רציונליים, אשר אמורים לתמוך בהיאחזותו במשרה וראוי להידרש אליהם כדי להגיע למסקנה שאם היה מקשיב לנתניהו, ייתכן והיה מצליח יותר בתפקידו.
מסתבר שנתניהו צדק כשדרש ממנו לבדוק פעילי מחאה: תחת ניהולו ניסו לפרוץ לבית ראש הממשלה, ובאירוע אחר לירות פצצות תאורה. החתרנות המדינית גם בדמות הסרבנות שהייתה, אותה סרבנות שהאויבים שלנו בנו עליה, לא נבדקה על ידי בר
כי מסתבר שנתניהו צדק כשדרש ממנו לבדוק פעילי מחאה: תחת ניהולו ניסו לפרוץ לבית ראש הממשלה, ובאירוע אחר לירות פצצות תאורה. החתרנות המדינית גם בדמות הסרבנות שהייתה, אותה סרבנות שהאויבים שלנו בנו עליה, לא נבדקה על ידי בר.
נאמן לנתניהו - בקשה לגיטימית
על פי בר נתניהו דרש להבין אם יהיה נאמן לו או לבית המשפט. בקשה לגיטימית, לאור העובדה שבזמן המחאה ראשי שב”כ לשעבר חסרי אחריות אמרו שיש להקשיב לבית המשפט. הרי היום כבר ידוע שבר סירב לבקשות נתניהו שהתבררו כמוצדקות, ע”ע פעילי המחאה המופקרים והאלימים.
ולגבי פרשת קטאר, שכבר יצאה מהידיים של שב”כ. אין שום סיבה להאמין שמי שהתפקיד שלו הוא ביטחון ישראל וכשל בו כישלון חרוץ, יצליח לפצח פרשה מסועפת כמו קטאר, אם יש כזו בכלל. אם הוא סומך על מערכת המשפט ואכיפת החוק שתשמור עליו מהציבור שתומך בדרישת הממשלה לפטרו - שיסמוך עליה בחקירת הפרשה.
נוה דרומיצילום: איליה מלניקוהאמת היא שלרונן בר אין כעת את מי להאשים חוץ מאשר את עצמו. אם היה רואה עצמו כפוף לנתניהו היה יכול להאשים את ראש הממשלה בכישלון שלו, אבל הוא לא מכיר בסמכות של נתניהו. אם ימשיך כך, בכזו בוטות והפקרות, לצפצף על הדמוקרטיה הישראלית - הוא עלול למצוא את עצמו אשם במשהו שתומכיו בקפלן תופסים כחמור הרבה יותר מכל הכישלונות עליהם רונן בר חתום: הרפורמה המשפטית. ככל שהוא נשאר בתפקידו בזכות מערכת המשפט והיועמ”שית, כך תומכי נתניהו, מתנגדיו או סתם אנשים שנתניהו הוא לא כל עולמם, יבינו שמשהו מקולקל ביחסים בין הרשויות. הראש מאחורי הרפורמה הוא אולי יריב לוין, אבל הידיים יהיו ידיו של רונן בר.
