אחרי חודשים של דממה ארוכה, בשעה שבישראל החלו להישמע האזעקות הראשונות ב-7 באוקטובר, חשבונות אינסטגרם של ארגונים פרו-פלסטיניים החלו לצייץ על רצח עם שמתבצע בעזה. בהפגנות שנערכו באותו יום, מרצים ממוסדות ליגת הקיסוס האמריקנית שיבחו את הטבח שהתחולל בעוטף. לראשונה, הייתה חפיפה בין מי שקרא לשחרור פלסטין לבין מי שתמך בהשמדת עם בישראל.
המלחמה הממושכת נותנת את אותותיה. בסקר PEW שנערך במרץ האחרון, התגלה כי רוב האמריקנים נגד ישראל. ההפגנות שתיארתי מזוהות בעיקר עם הצד השמאלי של המפה האמריקנית, אך גם בקרב הימין האמריקני – אנחנו בבעיה. לפי אותו סקר, מחצית מהרפובליקנים הצעירים נגדנו.
בדיווח על הדיון הפנים-אמריקני ביחס לתקיפה ישראלית-אמריקנית באיראן זכינו להצצה להשלכות האפשריות למגמה המטרידה הזו. בדומה לביידן, טראמפ עשוי להתגלות כמנהיג אוהב ישראל בודד בזמן שחלקים נרחבים מצעירי מפלגתו נסחפים אחר אידיאולוגיה שלא נותנת העדפה לישראל.
דווקא בנקודת הזמן הזו בחר בן שפירו, איש תקשורת יהודי להחצין את זהותו הדתית ולצאת במסע הסברה חד-משמעי לצד ישראל. פועלו של שפירו למען ישראל בימים אלו ראוי להוקרה והערכה, בלי סימני שאלה. מבקריו מבליטים את עמדותיו השמרניות בנושאי הפלות, זכויות טרנסג'נדרים ויחסים חד-מיניים, כדי להציגו כדמות "קיצונית" או "בעייתית". אלא שבאותה נשימה הם מתעלמים במופגן מהעובדה שחלק ניכר מהשותפים הטבעיים שלהם, אלו הנמצאים בצד ה"נאור" לכאורה בכל הנושאים האלו, הם בדיוק אותם האנשים שעומדים בראש ההפגנות האנטי-ישראליות (או ליתר דיוק, פרו-חמאסיות), מצדיקים את הטבח ומקדמים חרם על ישראל בשם אותן זכויות אדם כביכול.
השמאל הפרוגרסיבי האמריקני, שהפך בשנים האחרונות לקול המוביל של התמיכה הפלסטינית בארה"ב, מחבר באופן בלתי נמנע בין זכויות להט"ב, מאבק על זכויות נשים, וזכויות אדם בכלל, לבין סולידריות עם המאבק הפלסטיני נגד ישראל
השמאל הפרוגרסיבי האמריקני, שהפך בשנים האחרונות לקול המוביל של התמיכה הפלסטינית בארה"ב, מחבר באופן בלתי נמנע בין זכויות להט"ב, מאבק על זכויות נשים, וזכויות אדם בכלל, לבין סולידריות עם המאבק הפלסטיני נגד ישראל. אלא שזוהי סולידריות עיוורת – המעדיפה להתעלם מדיכוי אלים של קהילות להט"ב בעזה ובגדה, מהיחס הבעייתי לנשים תחת שלטון חמאס ומהפגיעה השיטתית בזכויות אדם בסיסיות. האבסורד הוא שמי שמבקרים את בן שפירו ומירי רגב בשל "פגיעה בערכים ליברליים", בוחרים להתייצב לצד אלו שדוחים לחלוטין את אותם ערכים ליברליים עצמם. במקום להזדעק על כך שלא נבחר נציג יהודי פרוגרסיבי שמדליק משואה, הם בוחרים להתגולל על זו של שפירו. אם למבקרי שפירו היה באמת חשוב הדיון הערכי על זכויות אדם, הם היו מזהים את הסתירה המהותית הזו. אך האמת היא שזהו לא דיון על זכויות, אלא על פוליטיקה ואינטרסים. בן שפירו הופך עבורם למטרה קלה כי הוא מצביע בדיוק על הסתירה הזו. בעוד הוא עצמו מחזיק בעמדות שמרניות בנושאים חברתיים, בשאלת ישראל הוא מייצג את עמדת ההיגיון והמוסר הבסיסיים ביותר: הגנה על זכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה מפני טרור המכוון לפגיעה ביהודים באשר הם יהודים.
במציאות שבה אלו הטוענים לערכים ליברליים מוצאים את עצמם שוב ושוב בצד הלא-ליברלי ביותר של המשוואה רק משום שהם יהודים, הבחירה בבן שפירו להדליק משואה ביום העצמאות אינה רק סמלית – היא גם הכרחית. היא חושפת את צביעותם של אלו שבוחרים לתקוף אותו, ואת חוסר יכולתם להבחין בין ידיד לאויב ובין אמת לשקר.
