ב-16 באוגוסט 1951 פונט-סיינט-אספרי יצאה מדעתה. ביום קיץ שטוף שמש העיירה הצרפתית השקטה הסמוכה לאוויניון פתאום חוותה אפוקליפסה. אחד מהאיכרים המקומיים חש שנחשים זוחלים עליו. אחר היה משוכנע שנחיל דבורים רודף אחריו. ילדה צעקה שהיא מותקפת על-ידי נמרים. דוור טען שהוא מתכווץ. ובעוד שילד ניסה לחנוק את אימו – שני בני זוג רדפו זה אחרי זה בסכינים שלופות. בתוך שעות אחדות מאות נשים וגברים נתקפו בשיגעון ובתוך ימים אחדים שבעה מצאו את מותם.
בישראל זה לא קרה ביום בהיר אחד. סימנים ראשונים של התסמונת הופיעו כבר בשלהי המאה הקודמת. מאז 2015 אנחנו גולשים במדרון תלול אל אי-השפיות. אבל בשנה האחרונה התמונה התבהרה: לקינו בשיגעון. המדינה החכמה, המדהימה והמופלאה שלנו יצאה מדעתה.
אפיון אחד של הטירוף הישראלי הוא עיוורון אל מול איומים ממשיים וברורים. האפיון השני הוא הצורך העמוק והפתולוגי לשנוא אחיות ואחים. בין שני האפיונים הללו יש קשר הדוק
הטירוף הישראלי שונה מהטירוף של פונט-סיינט-אספרי בשני מובנים. האפיון האחד שלו איננו הזיות בדבר איומים שאינם קיימים, אלא עיוורון אל מול איומים ממשיים וברורים. האפיון השני שלו הוא הצורך העמוק והפתולוגי לשנוא אחיות ואחים. בין שני האפיונים הללו יש קשר הדוק. בגלל שאנחנו לכודים בטרגדיה של סכסוך איום עם אויב חיצון, אנחנו מבקשים להימלט מפניה באמצעות התמקדות רגשית במשטמה כלפי אויב פנימי. יש בנו צורך עמוק להאמין שלא זר אלא בן-ארץ הוא שמסכן את קיומנו. הנטייה לחפש את היריב הישראלי, להעצים את היריב הישראלי ולרדוף את היריב הישראלי היא שיוצרת את הפסיכוזה הישראלית.
אבל הטירוף הישראלי דומה לטירוף של פונט-סיינט-אספרי בכך שהוא בלתי נתפס. אי-אפשר להבין אומה אשר אחרי 7 באוקטובר חוזרת ל-6 באוקטובר. אי-אפשר להבין ממשלה אשר אחרי קטסטרופה היסטורית לא לוקחת אחריות ולא נוהגת באחריות וממשיכה להאשים את כל מי שאיננו היא. אי-אפשר להבין אופוזיציה אשר בשעה של שבר לאומי לא מציעה חלופה רצינית ולא מובילה לאחדות לאומית וממשיכה להיות רק נגד-נגד-נגד. אי-אפשר להבין מצב שבו כאשר נשקף לנו איום קיומי (איראני) אנחנו בוגדים באמון של חיילי המילואים, קורעים לגזרים את צה"ל ומאפשרים לחרדים להשתמט. השתגענו. ממש אבל ממש השתגענו.
הביטו סביבכם: טירוף מערכות. הממשלה הנבחרת מאיימת לא לקיים את שלטון החוק. שלטון החוק אינו מכבד את הממשלה הנבחרת. ראש הממשלה מסית נגד הממסד הביטחוני. חלק מהממסד הביטחוני חותר תחת ראש הממשלה. אין לעם אב מחבק או אם אוהבת. אין במדינה סמכות מוסרית או רוחנית בלתי מעורערת. אין גורם שלטוני נקי וחסר אג'נדה. אין מוסד ממלכתי שיש בו אמון מוחלט. אין נקודת ארכימדס, אין פלס, אין אמת מידה. אין מנהיג, אין נביא, אין דין ואין דיין.
הביטו סביבכם: טירוף של רגשות. בעוד שישראל האמיתית כל כך מרשימה, ישראל הפוליטית מורעלת. מסוממת. מוכת אמוק. בעוד שבחיים עצמם יש כאן גבורה והקרבה ואחווה ותושייה ותבונה – בחיים הציבוריים אנחנו חולי נפש. יד איש באחיו.
אין לדעת מה בדיוק קרה בפונט-סיינט-אספרי. האם היה זה ניסוי סמים זדוני של הסי.אי.איי? האם הייתה זאת פשוט חיטה פגומה שהרעילה את הלחם? אבל מה שקרה בישראל במאה הנוכחית ברור לחלוטין: ביביזס. גם תומכי נתניהו וגם מתנגדי נתניהו התחרפנו בגלל הקטטה הגדולה על נתניהו. גם מה שקורה בישראל בשנה האחרונה ברור לחלוטין: אחרי ההתעשתות של מיד אחרי 7 באוקטובר חזרנו אל הדפוסים היהודיים של בית ראשון ובית שני. במקום להתמודד עם הרוע המוחלט אשר מאיים עלינו באופן ממשי, אנחנו מעדיפים להתגושש אלה עם אלה. מעדיפים לשרוף את המועדון ולהחריב את הבית. מעדיפים להכות באחינו ובאחיותינו עד שיגעון מוחלט. עד מוות.
