משטרת ישראל, כך התברר השבוע, התנתה אישור להפגנה נגד המלחמה ביום חמישי הקרוב בתל אביב בכך שלא יונפו בה "תמונות של ילדים או תינוקות מעזה". על-פי מסמך שנשלח מהמשטרה לאנשי תנועת "עומדים ביחד" המארגנים את ההפגנה (שבה גברים ונשים עומדים ועומדות בשקט עם תמונות של ילדים עזתים שנהרגו במלחמה), על המוחים נאסר להניף שלטים, כרזות או דגלים ש"יש בהם משום הסתה לפעילות אלימה או מנוגדת לחוק", כך דבר משטרת ישראל.
הכותרת
מה צה"ל עושה בעזה ואיך תיראה הלחימה בשבועות הקרובים | יואב זיתון
31:00
שעות לאחר פרסום הידיעה על כך ב"הארץ" חזרה בה המשטרה מהמסמך. הדיו עליו כבר יבש, אבל המילים שבו צריכות להטריד כל אזרח ישראלי, בין אם הוא סבור שהמלחמה מוצדקת ובין אם לאו. בין אם היא בטוחה שניתן להשמיד את חמאס – ויהיה המחיר אשר יהיה – ובין אם היא רוצה לדבר על חיי הגברים, הנשים, הקשישים, הילדים והתינוקות שגובה המלחמה גם ברצועת עזה. המילים האלה צריכות להטריד כל אזרח שסבור שיש לו הזכות לחופש ביטוי, הזכות להפגין, והזכות להביט למציאות בעיניים.
ואכן, יש דרכים רבות להביט במציאות, בטח כשהיא איומה, מדממת, חסרת תקווה ונוטפת צער. אפשר להחליט לקרוא ללמעלה מ-15 אלף ילדים עזתים שנהרגו מאז תחילת חרבות ברזל, 322 מהם מאז סיום הפסקת האש בחודש שעבר על-פי סוכנויות האו"ם – "מעורבים". זו אופציה שחלקים נרחבים בציבור בוחרים בה. קשה לשפוט ציבור פצוע, שבור, אחוז נקם ששרוי בטראומה מאז 7 באוקטובר. קשה גם להביט בתמונתה של סוואד מחמאד רמאנה בת החודשיים, שנהרגה בסוף אוגוסט האחרון, ולסבור שהיא הייתה מעורבת במתקפת 7 באוקטובר. קשה גם לקשר בין חיוכה של אימן ס'ברי חארב זהובת השיער, שנהרגה במוצ"ש האחרון בחאן יונס, לבין מעורבות בטרור. בין איימן אחמד אבו-עזום בן השנתיים, שבתמונה לועס עט כדרכם של מצמיחי שיניים ושלפי פרסומים נהרג לפני שבוע וחצי בהפצצה אווירית, לבין צדק.
אולי בכלל התכוונה המשטרה להיטיב עם הציבור בהגדרת התמונות האלה כמסוכנות לו. אחרי הכול, זה לא כל כך נעים לראות את החצר האחורית של המלחמה
אולי בכלל התכוונה המשטרה להיטיב עם הציבור בהגדרת התמונות האלה כמסוכנות לו. אחרי הכול, זה לא כל כך נעים לראות את החצר האחורית של המלחמה. אותה חצר שבה יושבים ונמקים גם חטופינו, גורלם שזור – בין אם נרצה ובין אם לאו – בגורל האזרחים הפלסטינים שמקיפים אותם. אם אלה ימותו בהפגזה, ימותו גם אלה. אם אלה יסבלו מרעב ומחלות – גם אהובינו שלנו.
ועם כל כך הרבה ילדים מתים בעזה, מתרחק החלום למציאות אחרת לילדינו. אפשר להסיט את המבט מתמונות הילדים והילדות. אפשר גם למנוע את הדפסתן. לאזוק את המדפיסים. להגדיר חמלה אנושית כאנטי-ישראלית. כבוגדנות ממארת. המציאות עדיין תהיה שם. תמתין לנו מעבר לפינה. מי נהיה אנחנו?
