בשיחה.
מתישהו בשיחה עם מפקד של אחת מיחידות הקומנדו של צה"ל, השיחה גולשת אל חזית אחרת. רחובות העם שלנו, והפילוג ששם.
אם כבר מדברים, הוא אומר, תשאל את עצמך מה אתה כותב ולאן זה מוביל.
צריך לשקף מציאות, גם לא נעימה, במיוחד בימים כאלה, אני משיב.
כמפקד, הוא אומר, מה המשימה שלי? שהמסגרת תהיה מלוכדת כדי שתתפקד הכי טוב. אז נכון, לפעמים נכון לשים דברים לא נעימים על השולחן אבל אני תמיד זוכר מה המטרה. זה כנראה לא מה שקורה אם מגיעים לקיטוב כזה.
קשה, כלומר אי-אפשר, להתווכח עם מישהו שכבר שנה וחצי נלחם. ומציל. ומשלם מחירים. יש לו תינוק שלמד לזחול, לומר אבא, והוא לא היה שם.
אז אני שותק. הכי טוב לשתוק. שיהיה לך נקודה למחשבה ללילה, הוא אומר.
בלילה.
בלילה אני חושב.
יש לנו הנהגה שזה התפקיד שלה. זו השליחות שלה. בא עם, האמין בה, בחר. בחר כדי שישאירו אותנו עם. וישמרו עלינו. זה הבסיס, אחר כך כל השאר. ימין, שמאל, בתי משפט, כאלה.
וזה מכעיס כי השינוי בידם. באמירות מקרבות, במעשים נכונים, בדוגמה אישית - הם יכולים לשנות פה הכול, הכול. אפילו נתניהו, לצד חוסר האמון העצום כלפיו, יש עם שעדיין מחכה שיגיד ויעשה משהו מקרב. שיוכיח שאכפת לו מכולנו, מה-כולנו.
ואם המנהיגים, שנטשו את עמדות ההגנה על העם הזה לפני 7 באוקטובר, לא נמצאים בעמדות גם עכשיו, זה לא חובה לצעוק?
בכדורגל.
למחרת, בכדורגל של שישי, עם חברי הילדות מבית ספר "הדרים" בראשל"צ, בדיוק כשעומדים להתקפל, ערן אומר שבסוף תהיה מלחמת אחים. משום מקום אומר.
הוא עורך דין, מילואימניק בגולני. במגרש מתפרע על הכדור - אבל בחיים הוא מהשקולים האלה. ואם ערן אומר משהו כזה, אני נדרך.
מה פתאום, אני אומר. אבל הוא בטוח. עזוב לשכנע האחד את השני, הוא מסביר, כבר איבדנו את היכולת להקשיב. כחברה אנחנו לא מקשיבים. אני לא פותח טלוויזיה. לא 12 ולא 14. מתנתק. מספיק לי מה שברחוב. אי-אפשר להמשיך ככה. משהו חייב לקרות.
משהו חייב לקרות, אני מסכים. אבל לא מלחמת אחים. לא הגיוני. עברנו כל כך הרבה. הסיפור שלנו, כעם, רק גדל. הערב נספר על השואה. על הימים שבהם ניסו להשמיד אותנו וקמנו, והצטופפנו, והתאחדנו אל מדינה אחת.
ולזה יתווסף 7 באוקטובר. שוב ניסו להשמיד אותנו ושוב קמנו. ילדי הילדים שלנו ילמדו על איך אח הציל את אחיו. ואיך גילינו האחד את השני. בתרומות, בהתגייסות למילואים. וילמדו על הגיבורים הגדולים של הארץ הזו. על אלו ששילמו את הכי יקר שיש. הכי יקר.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןאז מלחמת אחים? אי-אפשר. הקרבנו כבר מדי. אנחנו מושקעים פה מדי.
במרפסת.
בשבת, על המרפסת, אמא שלי אומרת שיש בתוכנו, בעם הזה, מפלצת. היא עברה לגור בתוכנו אחרי 7 באוקטובר. ושאנחנו, כולנו, זקוקים לשיקום. רק שקודם צריך לטפל בקיטובים מסביב.
תניף דגל לבן עם המילים שלך, היא אומרת. לא של כניעה, של אחדות.
יכול להיות שאמא צודקת. כלומר ברור שצודקת. כבר אי-אפשר לחכות לאלה למעלה. האחריות לזה שנסתדר היא עלינו. ביוזמות מאחדות, בהקשבה, במילים עם דגל לבן.
כנראה שזה יהיה הרגע שבו באמת נקום כעם מ-7 באוקטובר.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.04.25
