אחד הביקורים הקבועים הזכורים לי מילדותי, היה בסניף בנק "פ.ק.או" הפולני בתל אביב. אני צברית, צועדת לסניף אוחזת ביד אימי, מביטה בעיניים גדולות בעולם מוזר שהשפה הפולנית והנימוסים הפולניים שולטים בו. שונה כל כך מרחוב אלנבי הסואן, המבולגן שבחוץ.
סיבת הביקורים? סכום כסף שנשאה אימי בכל ביקור להפקדה, ולהעברה לפולין – אז מעבר למסך הברזל. כסף שנשלח מאבי, אחיו ושתי אחיותיו שורדי השואה, לעובד לשעבר במפעל הטקסטיל הגדול של סבי. אותו עובד היה פולני שהבריח סחורה מהמפעל שהוחרם אחרי הכיבוש הגרמני, ואפשר לבני משפחת מעסיקו – סבי – לשרוד ולקנות אוכל, בחלק הראשון מתוך שש שנות התופת.
משה רבנו, כך למדתי מילדות, לא הכה על היאור במכת הדם, אלא אהרון אחיו, מתוך הכרת הטוב ליאור שעליו ניצל. ספגתי את הכרת הטוב ב-DNA מציבור הניצולים הגדול שביניהם גדלתי, מאחוות האחים גם למי שלא היו בני משפחה, ומזיכרון העזרה שהקרינו הוריי, בני המשפחה המעטים ששרדו, מכריהם ומיודעיהם.
כשאבא, מרדכי בר ז"ל, שחזר על העמוד הראשון של סידור שכתב במחנה העקורים בגרמניה את תאריכי השמדת בני משפחתו מאביו – סבי, אחיו-דודי ובני משפחותיהם – ועד אשתו וילדיו – אחי ואחותי – הי"ד, הוא טרח לפרט את שמות מספקי המידע. הכרת הטוב למי שאפשרו לו לומר קדיש בימי הזיכרון של אהוביו שלא זכו לקבר. רובם הפכו לאפר שפוזר על אדמות טרבלינקה וחלמנו.
אני גאה על שזכיתי להיות בת דור שני
הוריי לא בחרו לחוות שש שנות שואה ואובדן ללא שיעור. אמא מגטו ורשה, הטרנספורט האחרון למיידנק, מצעד המוות, שלושה מחנות עם תאי גז פעילים, מיידאנק, בירקנאו-אושוויץ וראוונסבריק – הישרדות נדירה. אבא מגטאות לודז', לובלין, פיוטרקוב, ושורת מחנות עבודה בפולין וגרמניה, ולקינוח דכאו שממנו שוחרר. תופת שממנו יצאו שניהם אלמנים, יתומים, הורים שכולים ונטולי משפחות מורחבות של יותר מ-100 אנשים, נשים וטף.
אך גם בתופת הם שמרו על צלם אנוש ואמונה בקב"ה בכל מצב. הם שמרו על התקווה לגאולה, על החיבור לתורה ומצוות, ועל האהבה הבלתי נגמרת לעם ישראל ולארץ ישראל – שזכיתי לספוג מהם. ממש לאחרונה הועבר אליי מכתב, שכתבה ביידיש אמא – בלה בר לבית שרפהרץ ז"ל – שאותו שיגרה מלודז' בפולין, פחות משנה אחרי השחרור, לרב פנחס הכהן לוין זצ"ל, מראשי אגודת ישראל בישראל – אז פלשתינה. במכתב הביעה אמא את תקוותה להגיע לארץ ישראל בקרוב, ואת תודתה: "תודה שנשארנו יהודים. תודה שזכינו לניצחון ה'תורה ייד' (יהודי של תורה)". הייתה זו סגירת מעגל מצמררת מול חילופי הדברים בין הגנרל יורגן פון-שטרופ, מחסל המרד בגטו ורשה, לבין בני משפחתה ושרידי "מחתרת הלומדים" בגטו, שלעברם קרא בזעם לפני שהורה לחסלם ביריות: "אתם רבנים? בגללכם לא יכולתי לחסל את הגטו".
לקחי התמודדותם מלווים אותי בקורונה וגם בזוועות המלחמה האחרונה. אם הם יכלו, איך לא אוכל אני על אדמת ארץ ישראל להמשיך להאמין, לקוות, בתנאים שאפילו לא מתקרבים למה שהם עברו?
כשאש המחלוקת מאיימת להצית כל חלקה טובה, אנא נדליק את האור החם והמחמם של הכרת הטוב שלמדנו מניצולי השואה. נתעלם ממשסי המחלוקות ונוקיר את האנשים והמעשים הטובים
בימיה האחרונים בבית, בבריאות מדורדרת – זמן לא רב לפני שריאותיה פגועות הגזים קרסו והיא חוברה לשנתיים של מאבק קשה על החיים למכונת הנשמה בבית החולים תל השומר – זימנה אמא בן של אחיינית מנישואיה הראשונים. "אמא שלך הולכת ומזדקנת. זקנת ניצולי השואה קשה במיוחד. הגוף קורס, הזיכרונות צפים", קבעה בצדק. "זכור כי כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. אימך הצילה באושוויץ שוב ושוב אותי ואת אחותה תוך סיכון חייה, כשעבדה ב'קומנדו קנדה' (קבוצת היהודים שעסקה במיון חפצי המגורשים, ומשלוח רובם לגרמניה. שלעיתים קרובות נמצא בהם גם אוכל שמי שהחביא אותו ונתפס הוכה מכות רצח - ש"ח). היא הבריחה עבורנו. לאישה כזאת מגיעה זקנה מרופדת", הורתה לו. הבן הקשיב ויישם.
שושונה חןצילום: יובל חןכשאש המחלוקת מאיימת להצית כל חלקה טובה, אנא נדליק את האור החם והמחמם של הכרת הטוב שלמדנו מניצולי השואה. נתעלם ממשסי המחלוקות ונוקיר את האנשים והמעשים הטובים, את המסירות, ההקרבה האישית, האכפתיות, רדיפת השלום, ההבלגה, את הגבורה המקרינה. רבים כל כך כאלה הכרנו בשנה הזאת. כי הטוב והכרת הטוב מולידים עוצמה. ואם מי שיצאו מן התופת הנורא ביותר בהיסטוריה של העם היהודי יכלו – גם אנחנו יכולים.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.04.25
