שום דבר חדש או מפתיע לא היה בתצהיר של ראש השב"כ, ולא בתגובה הרשמית של ראש הממשלה אליו. הכול כבר נאמר אלף פעמים ויותר לפני, בין מפי "גורמים בסביבתם", בין כ"חשיפות" של אנשי תקשורת מטעמם ובין בצורה גלויה. שום דבר חדש או מפתיע גם לא היה בתגובות הציבוריות לתצהיר ולתגובה. כל שונאי נתניהו התייחסו לתצהיר כאילו השכינה היא שמדברת מגרונו של רונן בר ולכן אין לסור ממנו ימין ושמאל, בעוד שכל מעריצי נתניהו מיהרו להפכו לעוד עלילת דם של יהודי מומר שמבקש לפגוע בקדושי ישראל ולכן אסור לתת לגיטימציה אף לאות אחת שכתובה בו.
כל אלה לא באמת חשובים כמו רכיב מרכזי נוסף בתצהיר ובתגובה, שאף הוא לא חדש ובמידה מסוימת אינו מפתיע, ודווקא משום כך מסוכן מאוד. הכוונה לוויכוח שחזר והתלהט בין הצדדים באשר לשאלת השעה שבה העירו את נתניהו בבוקר 7 באוקטובר, ולמה. ההתמקדות בשאלה טקטית זו מלמדת ששני החתומים על התצהיר והתגובה לא למדו דבר מהחורבן שחווינו באותו יום נורא.
הנחת היסוד של הניצים היא שלו היו מעירים את נתניהו בזמן, אזי בשל שנאת הסיכונים הידועה שלו, הוא היה ממהר להרים כוננות, מתקפת חמאס הייתה מתבטלת או נבלמת והאסון הנורא שידענו היה נמנע. סביר שזה נכון, אבל אין לזה חשיבות בראייה ארוכת טווח. כל שהיה קורה הוא שהדחייה או ההפסד היו מאפשרים לאנשי חמאס רק להתאמן יותר, לאגור עוד נשק, להכין עוד מנהרות, לאסוף עוד מודיעין ופשוט להשתפר עד שתגיע שעת הכושר הבאה לביצוע זממם.
ראש הממשלה, ראש השב"כ ושאר הבכירים היו רואים בביטול תוכנית כזו עוד הוכחה לכך שחמאס מורתע ולכן אפשר וצריך להמשיך בגישת "ניהול הסכסוך" הנוכחית. זו שמאפשרת, לצד פעולות חריגות ועיתיות כמו סגירת הגבול או התקפות נקודתיות, קיום שגרת חיים משותפים עם תושבי עזה, לרבות הזרמת כסף וסחורה פנימה והרשאה לכניסת עזתים לישראל. היה וההתקפה הייתה נבלמת, אותם גורמים היו מוצאים בכך אישוש לתפיסתם שניתן לצמצם את הכוחות על הגבול למינימום, להימנע משימוש בכוח מוגזם של "בעל הבית השתגע" ולהמשיך להתבסס על ההתרעה המודיעינית כדרך המרכזית להשגת ביטחון. כך או כך, הקונספציה שמזלזלת ביכולות האויב וממזערת את כוונותיו הייתה רק מתעצמת יחד עם השקט המדומיין שהיה שב לשדותינו.
אם יכולות חמאס היו משופרות, היו עלולים להיות, למרבה הזוועה, יותר הרוגים, יותר חטופים, והפלישה הייתה עלולה להגיע לשטחים נרחבים יותר
ניתן להניח שכשמתקפת הדמים הייתה מצליחה בסופו של דבר (והיא הייתה מצליחה, כי כל ניסיון עקר כזה רק מחזק את סכנת ה"זאב-זאב" הידועה הן ביחס להתרעות המודיעין והן באשר לכוננות הכוחות המבצעיים), התוצאה הייתה רק נוראה יותר. אם יכולות חמאס היו משופרות, היו עלולים להיות, למרבה הזוועה, יותר הרוגים, יותר חטופים, והפלישה הייתה עלולה להגיע לשטחים נרחבים יותר. אפשר שהיה אף קורה גרוע מכך, אם באותה התקפה היו מצליחים הפעם לאחד כוחות עם אויבינו מצפון וממזרח.
חילופי המהלומות בנושא זה בין בר לבין נתניהו מלמדים שהשניים מסרבים להבין שהסיפור הוא לא מי העיר את מי ומתי, אלא כל מילון המושגים שהם ניסחו לפני 7 באוקטובר – זה שמחק את ההגדרה הישנה של הסכסוך (בין מי שמבקשים להקים מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל לבין מי שמתנגדים בכל מאודם להקמת אותה מדינה יהודית ולו במ"ר אחד בארץ ישראל), זו שחייבה מוכנות "לחיות לנצח על חרב" ותחתיו הכניסו כהגדרה סכסוך בין שני עמים עם שאיפות דומות שהביא, כהגדרתו המדויקת של האלוף מוטי אלמוז, "לחיות באשליות".
העובדה שגם בנקודה אקוטית זו אין בתצהיר ובתגובה שום דבר חדש אינה מפתיעה, שהרי מדובר בשניים מגדולי משווקי הקונספציה הזו, והיא לבדה מחזקת את הצורך להשתחרר משניהם כמה שיותר מהר, לפני התצהיר והתגובה הבאים.
