"'אבא, למה יורים זיקוקים בשמיים?' שאל ליאור הקטן את אביו, ירון, בדרכם באמבולנס מקיבוץ בארי. האב לא סיפר לבנו שאלו הן רקטות. 'ולמה השמיים שחורים?' הוסיף וחקר הבן. אביו לא היה מסוגל לספר לו שזה העשן מביתם העולה באש. השאלה השלישית הביאה את הבכי: 'אבא, למה האנשים הרעים עושים לנו את זה?' אביו לקח נשימה עמוקה והשיב: 'מתוק שלי, אני לא יודע'. לירון לא היו כוחות להסביר לליאור שסיבת הזוועה המתרחשת מול עיניו היא בגלל שאנחנו יהודים". כך סיפר נועם דוד בבית הנשיא, במפגש של גיבורי 7 באוקטובר.
ב-7 אוקטובר היה נועם חניך במכינה הקדם-צבאית עין פרת בכפר אדומים, וכיום הוא משרת בצנחנים. בשבת השחורה הוא הצטרף למנהל המדרשה ויחד נסעו לכיוון זיקים. חיילים נפלו סביבם ונועם – אזרח צעיר נטול נשק – פינה גופות תחת אש. כששמעו שמחבלים תקפו את בארי מיהרו לחלץ תושבים בקיבוץ. אחת מהם הייתה אימו של ליאור שכרעה ללדת. "גם בזיקים כשפיניתי את הגופות, וגם באמבולנס כששמעתי את השיחה בין הבן לאביו הרגשתי באופן הכי עמוק מה זה להיות יהודי. חשבתי על ההיסטוריה שלנו, חשבתי על השואה, מה פירוש עבר שלא באמת עבר, ושהוא בעצם הווה שקורה עכשיו מול עיניי".
"לקראת סוף אותו יום נורא", המשיך נועם, "שבמהלכו פינינו ארז – מנהל המכינה – ואני פצועים וגופות, נתקלנו ברכב בציר 232 שבתוכו גופות של משפחה שלמה – אבא, אמא ושני ילדים בני חמש ושבע להערכתי – כולם ירויים, ללא רוח חיים. ארז, המנהל, פרץ בבכי. התפלאתי. 'ארז, למה דווקא עכשיו? ראינו דברים קשים מאלה לאורך היום'. וארז אמר לי: 'סבא שלי נרצח בשואה. אבא שלי שרד, והבטחתי לאבא שילד יהודי לא ירים ידיו לעולם. אני רואה שנכשלתי', והמשיך לבכות".
"זה היה רגע משמעותי בחיי", נזכר נועם. "80 שנה אחרי השואה ויש עכשיו, ברגעים אלה ממש, באותו יום ארור, ילדים שמתחבאים מתחת למיטות כשמחבלים טובחים בהם. נשבעתי לעצמי שלעולם לא עוד".
למרות שאני לא מחבב את שימוש היתר במילה שואה הרי שב-7 באוקטובר לא יכולתי שלא לחוש את אותו חוט רווי דם, ייסורים ושנאה שמחבר בין האז לעכשיו
מילותיו של נועם ריגשו אותי. למרות שאני לא מחבב את שימוש היתר במילה שואה הרי שב-7 באוקטובר לא יכולתי שלא לחוש את אותו חוט רווי דם, ייסורים ושנאה שמחבר בין האז לעכשיו.
לפני ימים אחדים נסעתי לביתו של מיכאל גולדמן. רציתי לשמוע את דעתו של שורד אושוויץ, שלימים ניהל את חקירתו של אדולף אייכמן, ושביולי הקרוב ימלאו לו 100. "הצו העליון שמוטל עלינו הוא לשמור על מדינת ישראל. אחרי השואה קיבלנו תכשיט יקר ואנחנו לא יודעים איך להחזיק אותו. אני מבקש: תעשו הכול כדי לא לקלקל". וכששמעתי את קולו המתחנן חשבתי על אבי שחזר ואמר: "אני יודע מניסיוני כמה נורא להיות אדם שאין לו מדינה משלו". הבטחתי לגולדמן לשמור, לזכור ולהזכיר.
השואה עיצבה את חיי. היא משפיעה במודע או שלא במודע על הבחירות שלי, קובעת את התנהלותי בעולם. הבית שבו גדלתי הוא מבחינתי נס גלוי. אמא שרה, ילידת העיר העתיקה, ואבא צבי (הרשל) יליד זגלמביה, ניצול שואה שאיבד את הוריו ותשעת אחיו ואחיותיו ונשאר לבדו בעולם. יחד בנו משפחה וחיים מלאי אמונה באדם, נתינה ועשייה וזאת על אף הגעגועים האינסופיים וסיוטיו של אבי שנצרחו בלילות. השואה והתקומה הן החומר הגנטי של משפחתנו. מאז הלכו הוריי לעולמם התחדדה בי ההכרה באחריות המוטלת עליי כבן הדור השני, ועל ילדיי ונכדיי כדורות ההמשך, להיות הקול של אלו שקולם נדם. להיות הזיכרון החי של קהילות שנכחדו ותרבות שנמחקה.
סיפורם האישי של שורדי השואה אינו רק תיאור סבלם והשפלתם. הוא ניצחון הרוח. זהו מקור הכוח, התקווה והאופטימיות לכולנו שנושאים כאב וצער עמוקים גם מאז 7 באוקטובר 2023
בשנה האחרונה העסיקה אותי השאלה אילו חומרים מרכיבים את לפיד הזיכרון אותו אני מתחייב לשאת. זיכרון השואה אינו קפוא בזמן, הוא נושם, משתנה וממשיך להתפתח. לעצמי אני אומר שיחד עם סיפורו של הנער שנקרע מביתו, איבד את משפחתו ונאלץ להתמודד עם המפלצתיות האנושית, למדתי מאבי אומץ מהו, תעצומות נפש, ראיית הטוב שבאדם ומשמעות האמונה בחיים בגלל ולמרות השואה. עם ההכרה ביכולת המופלאה להתחיל חיים מחדש, נולדה בי ההבנה שצו העתיד הוא להפוך את שבריריות הזיכרון האישי, לחוסן הזיכרון הקולקטיבי. סיפורם האישי של שורדי השואה אינו רק תיאור סבלם והשפלתם. הוא ניצחון הרוח. זהו מקור הכוח, התקווה והאופטימיות לכולנו שנושאים כאב וצער עמוקים גם מאז 7 באוקטובר 2023.
שורדי השואה הם ההוכחה שמתוך הטראומה אפשר לצמוח ולא להתמקד בנקמה ובשקיעה בתהומות. אני שלא הייתי בשואה אבל חייתי את מאורעותיה יכול לומר שהחיים כתבו עבורי ניצחון על המוות. מעולם לא הפסקתי לחשוב על אבי השורד, שבחר במודע לראות אור בתוך החושך. עם חלוף השנים ברור לי שהרחבת כתם האור בתוך הצל שיישאר לעולם, היא תמצית זיכרון השואה לדורות הבאים.
