דוניה רוזן נולדה בגליציה והצליחה להימלט באקציה של אוקטובר 1941. ילדה קטנה שכל בני משפחתה נספו, נודדת ביערות, בין כפרים, ומצליחה ברוב תושייתה למצוא מחסה ולשרוד. כפרייה קשישה וענייה, אולינה, נוטלת אותה תחת חסותה ומצילה אותה, עד שהיא נתפסת על-ידי הגרמנים, ועוברת עינויים בלתי נסבלים.
מתוך יומנה של דוניה בת ה-12 מ-23 ביוני 1943:
"קשה לי לכתוב. אולי חסרה אני הכישרון הדרוש. אינני יודעת אם אהיה מסוגלת לשקף את המציאות במילים הפשוטות שלי. איני יודעת אם יספיקו לי הצבעים הדרושים כדי להנציח מציאות זו, להנציח את החיים והמוות, הסערה, המאבק בעוול וברשע, באכזריות, יחד עם המרירות, מרירות נפשי שאין לה קץ.
חסרה אני מילים. אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה, כי גם לאחר מותי רוצה אני לשוחח איתכם, בני האדם שנגאלתם כבר. רוצה אני שמילים אלה יקשרוני אליכם. רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו, שתיקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים.
"רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמיים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל, לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. כי מאמינה אני באמונה שלמה שרק מצבה כזו עשויה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר, ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם, והפך את החיים לגיהינום".
הסיוע הכלכלי, העזרה הסיעודית, הליווי הרפואי, התמיכה הרגשית והחברתית - אלה הם אבני המצבה שדוניה ביקשה. מעשים טובים המהווים עדות חיה לכך שלא שכחנו, שבחרנו בחיים, באור ובחסד
דוניה הייתה אז רק בת 12, במסתור. ביקשה שנקים "מצבה ממעשים טובים". כמי שעומדת בהתנדבות בראש הקרן לרווחת נפגעי השואה, אני יכולה להעיד שבדיוק בזה אנו עוסקים בכל ימות השנה. עובדות ועובדי הקרן, ואלפי המתנדבים, פועלים להקל על חייהם של מי ששרדו את התופת. הסיוע הכלכלי, העזרה הסיעודית, הליווי הרפואי, התמיכה הרגשית והחברתית - אלה הם אבני המצבה שדוניה ביקשה. מעשים טובים המהווים עדות חיה לכך שלא שכחנו, שבחרנו בחיים, באור ובחסד.
אך האם המדינה מקיימת את צוואתה של דוניה? האם כאשר רבע מכ-119 אלף שורדי השואה החיים בארץ נאלצים לוותר על מזון, וכשליש מהם זקוקים לסיוע ברכישת מוצרי מזון, יש בכך משום "מעשים טובים"? גילם הממוצע של ניצולי השואה הוא 87. רבים מהם זקוקים לסיוע בטיפולי שיניים, התאמת משקפיים. הם נאלצים לוותר על בדיקות, טיפולים או תרופות. על המדינה לעשות חשבון נפש אמיתי.
מאז 7 באוקטובר ניצבו רבים מניצולי השואה בפני טראומה מחודשת, בדידות וחרדה. התגייסנו מיד למענם, הרחבנו שירותים. יצרנו מענים חדשים, לרבות סלי מזון, והגענו לכל ניצול וניצולה שביקשו אותנו, גם בשיחות יזומות. אלפי מתנדבים, ובהם רבים שגויסו למילואים, לא ויתרו על הקשר עם "הניצולים שלהם". בתוך הכאוס הם המשיכו להיות עבורם עוגן וביטחון – ולא רק בחזית.
בדיוק כפי שעל המדינה למלא את חובתה כלפי שורדי השואה, כך עליה למלא את חובתה גם כלפי מי ששרדו את טבח 7 באוקטובר
אין להשוות את השואה לשום אירוע, אבל מעשי הזוועה שביצעו מחבלי חמאס הינם ללא ספק פשעים, זוועות, "רשע שהשתלט", בדיוק כפי שכתבה דוניה. בדיוק כפי שעל המדינה למלא את חובתה כלפי שורדי השואה, כך עליה למלא את חובתה כלפי מי ששרדו את טבח 7 באוקטובר. ולפני הכול, להחזיר את אחינו המוחזקים במנהרות חמאס ואת החללים לקבר ישראל.
עלינו לזכור ולא לשכוח, לפעול ולא לשתוק, לאהוב ולא לשנוא. זוהי המצבה שהקמנו עבור דוניה, עבור כל הניצולים, ועבור כל אלה שלא זכו לראות את השחר העולה.
