"לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו", כתבה המשוררת זלדה, בשיר שהולחן בידי חנן יובל ובוצע לראשונה ע"י חוה אלברשטיין לפני 50 שנה. במהלך השנים הפך השיר למושמע במיוחד בימי השואה ובטקסי זיכרון. אבל מי שמקשיב לכולו יודע שלא תמיד השם שנתנו לו לאיש אלוהים, או אביו ואימו, זה השם היחיד שלו. כי לאיש יש גם שם שנתנו לו חטאיו, ושנתנו לו שונאיו, ושנתנו לו קומתו ואופן חיוכו. ולכל איש יש שם, שנתנו לו תקופות השנה ונתן לו עיוורונו. אז יסלח לי בצלאל סמוטריץ', אבל אני לא זוכרת אותו בשם שנתנו לו הוריו. בטח לא בזה שנתן לו אלוהים, אם בכלל היה בסביבה באותו זמן. השם שלו מבחינתי הוא השם שנתנו לו חטאיו, ושונאיו – שיש לו כאלה רבים - והשם שלו הוא השם שנתן לו עיוורונו.
נזכרתי השבוע בביקורו של סמוטריץ' בניר עוז ב-2024 . "רגע של כנות בניר עוז", כינו הכותרות את הביקור.
"נראה לי מחדל נורא ואיום", הוא אמר אז לתושבי הקיבוץ. "המדינה לא הייתה בזמן אמת. המינימום הוא שתהיה עכשיו". הוא דיבר על כך שהוא חש תחושת אחריות ואשמה והוא בעיקר עם הפנים קדימה. לפחות לתקן את מה שאפשר.
דמעות עמדו בעיניו כשהבטיח שהוא פתוח לעניין החטופים. "בחוויה שלי זו דילמה מייסרת, קורעת ומורכבת. מתפלל שיהיה לי ברגע האמת האומץ לשקול את הדברים בצורה נקייה, בלי דעות קדומות. אני פועל בשביל זה ונושם את זה יום-יום".
לא יודעת איפה היה הסמוטריץ' הזה ביום שני השבוע, כשהתראיין לרדיו "גלי ישראל" והתייחס לסוגיית החזרת החטופים. באותם רגעים נראה שדווקא השם שנתן לו עיוורונו אמר את הדברים הבאים: "צריך להגיד את האמת: להחזיר את החטופים זו לא המטרה הכי חשובה".
"האמירות האלה משוות אותו לסיקריקים של רבן יוחנן בן זכאי", אמר גפני, "שהנושא הלאומי היה חשוב יותר מחיי אדם"
דבריו עוררו כזה כעס, שאפילו יו"ר דגל התורה, משה גפני, הגיב ואמר שהחזרת החטופים היא הנושא החשוב ביותר. "האמירות האלה משוות אותו לסיקריקים של רבן יוחנן בן זכאי", אמר גפני, "שהנושא הלאומי היה חשוב יותר מחיי אדם".
קשה למצוא מילים יותר מדויקות משחצנות ויהירות בהקשר של סמוטריץ', או אם תרצו: נפוליאון בצלאל בונפרטה, או בצלאל בונפרטה סמוטריץ'. בפרט כשבהמשך השבוע, הודיע הגנרל על כך שהוא מחרים את ראש השב"כ בישיבת הקבינט ושכאשר בר ידבר, הוא ייצא לשירותים. בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני כבר תקף המצביא הדגול את רב-אלוף אייל זמיר, לאחר שהרמטכ"ל הבהיר שחיילי צה"ל לא יחלקו את הסיוע ההומניטרי ברצועת עזה. "צה"ל לא בורר את המשימות שלו, ומי שלא יודע לעמוד במשימות – יכול ללכת הביתה", הטיח ברמטכ"ל.
נתניהו שתק. אף מילה של גינוי לשר שלו. למה לו? הוא זקוק לסמוטריץ' יותר מכפי שהוא זקוק לזמיר ובכלל, הוא הרי נהנה מהריבים האלה, הוא הרי זכה במעמדו בגלל האסטרטגיה של הפרד ומשול. כשראש השב"כ רצה להעיר משהו, שר האוצר רטן שהוא לא מבין מה זה, אין סדר דוברים? ואף נטש את הדיון כשבר דיבר כפי שהבטיח.
מאיפה השחצנות הזאת? הביטחון העצמי? היהירות? אדם שברח משירות קרבי ושהניסיון הצבאי שלו הוא פחות משל רקדנית בלט בלהקת קדומים. איך הוא מסתכל על עצמו בראי?
מאיפה השחצנות הזאת? הביטחון העצמי? היהירות? אדם שברח משירות קרבי ושהניסיון הצבאי שלו הוא פחות משל רקדנית בלט בלהקת קדומים. איך הוא מסתכל על עצמו בראי? מה הוא רואה כשהוא מביט שם? האם הוא רואה משהו שאנחנו לא רואים, או יותר נכון מה הוא לא רואה שאנחנו רואים?
מה שהוא כנראה לא רואה זה איך הוא נתפס בציבור, גם בחלקים גדולים בציבור שלו. סמוטריץ' המתעלק, זה הדימוי שלו. האיש שפוליטית מעולם לא נכנס בכוחות עצמו לכנסת אלא תופס טרמפ בכל פעם על מישהו אחר. פעם על אורי אריאל, פעם על בנט, פעם על שקד, פעם על הרב רפי פרץ ופעם על בן גביר. הוא האיש אשר תמיד מתעלק. הציבור הדתי-לאומי מתעב את השחצנות שלו, את העובדה שהשתמט משירות משמעותי, את זה שהוא חושב שהוא יודע הכל ובעיקר – שהוא זה שמכשיר את חוק ההשתמטות, בניגוד מוחלט לרצונו של הציבור שלו.
זו הסיבה שהוא לא עובר כמעט בשום סקר את אחוז החסימה. זו הסיבה שהוא מנסה לייצב את עצמו באגף האולטרה-ימני באמצעות מריבות ותככים ואמירות שנויות במחלוקת בקבינט ואז הוא בועט בכל דבר כמו תינוק בכיין.
הוא יודע שאין לו שום סיכוי לצלוח את הבחירות לבד, וקשה לו לדמיין את עצמו רץ עם בן גביר. אז נפוליאון שלנו בין הפטיש לסדן - בין אחוז חסימה לבין החשש שיהיה ברשימה תחת בן גביר
הוא יודע שאין לו שום סיכוי לצלוח את הבחירות לבד, וקשה לו לדמיין את עצמו רץ עם בן גביר. אז נפוליאון שלנו בין הפטיש לסדן - בין אחוז חסימה לבין החשש שיהיה ברשימה תחת בן גביר, וזה לאי-שביעות רצונו של בן גביר. כי למה שיו"ר עוצמה יהודית ירצה בו? מה הוא מוסיף לו?
אלא שכבר אפשר לנחש איך זה ייגמר: בהתקרב הבחירות נתניהו יפעיל את מכונת הלחץ, שביחד עם מכונת הרעל יפעלו לכך שאיתמר ייקח את בצלאל, והופ – שוב בצלאל יתפוס טרמפ לכנסת.
ביום ראשון ב-14:00 צפוי להתקיים דיון של ראשי הקואליציה. הנושא שעל הפרק הוא איך ניתן להעביר את חוק ההשתמטות במהירות, לשביעות רצונם של דרעי וגולדקנופף. לא השבת החטופים, לא המשך לחימה בעזה, לא מצב המילואימניקים שנקראים כבר בפעם הרביעית, ולא משפחותיהם הקורסות, אלא איך ממשיכים להעביר מיליארדים לחייבי גיוס שמסרבים להתגייס.
איך כל זה יכול לקרות – אנחנו שואלים את עצמנו – בימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, כש-59 חטופים נמצאים בעזה, ואין בקואליציה או בליכוד מי שיתקומם, ואין מי שיפצה פה?
נראה שבמדינה שבה שר חינוך לא זוכר את שמות החטופים ואת הסטטוס שלהם, ושראש ממשלה מאחר ללא סיבה מנומקת ב-12 דקות תמימות לטקס הפתיחה הממלכתי ביד ושם – הכל יכול להיות.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.04.25
