תופעה תמוהה ניכרת מאז תחילת המלחמה, ובפרט בזמן האחרון: בכירים שהיו מעורבים ביצירת הקונספציה (ועדיין נמצאים בתפקידיהם), פועלים במרץ ל"הִנדוס נרטיבים": מרחיקים עצמם מהמחדל בטענה שהתנגדו להסדרה בעזה (איש מהם כמובן לא איים להתפטר עקב יציאת הפועלים מהרצועה או העברת כסף מקטאר לחמאס), או שאינם אשמים היות וקיבלו מה שהציגו להם גורמי המקצוע. הם מציגים עצמם כקול מפוכח, ומלגלגים על אחרים שלטענתם "תקועים ב-6 באוקטובר".
זוהי תמצית חוליי השיח המתקיימים בישראל, במיוחד בדרג הפוליטי, לגבי שורשי המחדל: אין נטילת אחריות וחשבון נפש, ובמקום זאת מודבק הכישלון לאחרים; ואין תחקיר נוקב והפקת לקחים, מה שמבטיח ששרידי הקונספציה משתמרים בתודעת מקבלי ההחלטות ומשתקפים במהלכיהם. לא מפתיע אפוא שאינספור קונספציות חדשות נולדות במהלך המלחמה ומעידות שרבים בצמרת לא שיפרו הבנתם לגבי טבע האויב ומורכבות המציאות.
מנטרה הרווחת מאז חידוש הלחימה, היא שלא ניתן לסיים את העימות כשחמאס על גבולנו. הטענה סותרת את העובדה שמתווה סיום המלחמה שנתניהו עצמו הציג במאי 2024 מבוסס על תרחיש כזה, ושלא מחילים את אותו עיקרון על איומים אחרים. לפי ההיגיון הזה, ישראל הייתה צריכה מזמן לתקוף את תוכנית הגרעין האיראנית, המאיימת עליה הרבה יותר מחמאס. דווקא לגבי עזה תובעים בכירים בהנהגה "הכול ועכשיו", גישה נטולת מורכבות שמאפיינת זרמים קנאיים שלאורך ההיסטוריה היהודית חוללו חורבן.
לכך מתלווה טיעון ולפיו "הקהילה הבינלאומית לא תאפשר לשוב לתקוף בעזה", תוך התעלמות מכך שישראל לא התחשבה בעמדת העולם כשתקפה את אויביה ב-1956, ב-1967 וב-1982, תוך כיבוש שטחים, יצאה למבצע חומת מגן ב-2002, או כשהשמידה את הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה.
ברקע ניצבים שני טיעונים נוספים שמעידים על מניע אמיתי, מוסווה במידה רבה: הראשון – "ערבים מבינים רק כשלוקחים להם שטח", והשני – "הוכח שהיכן שיש התיישבות – הטרור נבלם". לכאורה שתי מסקנות מעמיקות שהופקו מתוך התנסות ממושכת, אבל בפועל טיעונים מופרכים מבחינה היסטורית שמשקפים חזון אידיאולוגי המחופש לנימוק אסטרטגי. מעלי הטיעון, בראשם השר סמוטריץ', מונעים מחזון שלמות הארץ. זוהי עמדה לגיטימית, אך אזרחי ישראל זכאים לדעת אם זהו חזון הממשלה כולה, רגע לפני שיונחו היסודות ליישובים חדשים ברצועה ויוצת קרע חריף בחברה.
בחסות היעדר האסטרטגיה, משתנה בהדרגה דיוקנה של ישראל. לצד האפשרות שעזה תיכבש, ניצבת מה שמכנה סמוטריץ' "עבודה שקטה שנועדה לשנות את ה-DNA של איו"ש"
בחסות היעדר האסטרטגיה, משתנה בהדרגה דיוקנה של ישראל. לצד האפשרות שעזה במלואה תיכבש, ניצבת מה שמכנה סמוטריץ' "עבודה שקטה שלא צריך לדבר עליה בפומבי, ונועדה לשנות את ה-DNA של איו"ש". הדבר אמור להתיך בין איו"ש לישראל באופן שלא יאפשר הפרדה בין שני העמים, ויסלול דרך למימוש "תוכנית ההכרעה" שלו מ-2017, שייעדה מדינה אחת בין הים לירדן.
הממשלה חייבת להציג לציבור את האסטרטגיה שלה (אם קיימת כזו) ואת תוכניותיה, שצפויות להשפיע דרמטית על חיי הישראלים לאורך שנים. האזרחים, וכן המדיה והאקדמיה, חייבים לנהל עם ההנהגה שיח ביקורתי. זו מסקנה מרכזית ממחדל 7 באוקטובר, שהתבסס על ההנחה ש"החכמים למעלה יודעים מה הם עושים", כשהכוונה הן לממשלה הנוכחית והן לזו שלפניה שדבקו בקונספציה.
וחשוב מכול – בכל יום שעובר מומחש ההכרח בוועדת חקירה ממלכתית: לא לצורך עשיית "שיימינג" וסימון אשמים אלא כדי להגדיר במדויק ליקויים לאומיים ולקדם תיקון קולקטיבי. בשנה וחצי האחרונות הוזהר שבלי חקירה שכזאת, ישראל תחזור על טעויות. נראה שהמדינה כבר עתה שוקעת במשגי העבר, ואולי חמורים מהם. זאת, בעיקר נוכח ההתבוססות במערכה רוויה סיסמאות ואשליות שניטשת בעזה, גובה אבדות כבדות בקרבות התשה, אבל לא מצליחה להביא לשחרור חטופים. זוהי עוד הוכחה למחיר שמשלמת ישראל בעקבות העובדה שבוראי קונספציית העבר – בדרג המדיני, אך גם הביטחוני – ממשיכים להיות אחראים על עיצוב ההווה והעתיד.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 27.04.25
