מוטי שלנו פתאום איננו.
אם היינו צריכים בימינו אלה עוד הוכחה, כמה שבריריים החיים, כמה יכול הקץ לבוא בלי שום התראה – באה הבשורה המרה הזו והכתה בנו.
מוטי הגיע אלינו, לחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, לפני 12 שנה – ולמרות שהיה בו כבר צוות שעבד כמה עשרות שנים יחד, הוא השתלב והתערה בינינו כאילו היה כאן מאז ומעולם.
גם באוניברסיטת חיפה ובמקומות קודמים אחרים שהשתייך אליהם מילא תפקידים מרכזיים, אך אצלנו נעשה במהרה לראש החוג, ובייחוד השקיע מחילו כראש המכון לחקר הציונות ע”ש חיים ויצמן. את כל תפקידיו מילא במאור פנים, בחיוך רחב, בצניעות, ביחס חם לתלמידיו ולקולגות שלו, שהפכו לחברים.
ידוע שהחיים האקדמיים, בארץ ובעולם כולו, משופעים במאבקי מרפקים שתכליתם להגיע גבוה יותר. למוטי לא היה שום חלק במהלכים מעין אלה, להפך – הוא סייע לעמיתיו וטיפח את תלמידיו, השרה אווירה חברית, ותרם לתחושה שמלווה את מי שעוסקים בתולדות העם והארץ, שזהו עיסוק שהוא גם שליחות.
מחקריו הבולטים של מוטי התמקדו בציונות בתקופת המנדט, ובאישים הבריטים שמילאו כאן תפקיד, כמו המזכיר הראשי האחרון והנציב האחרון, שלכל אחד מהם הקדיש ספר. מוטי הביא ראייה רעננה ומחדשת באשר להערכת תפקידה וכוונותיה של בריטניה המנדטורית, שעמדו בניגוד להערכה השלילית המקובלת בציבור ואצל חלק מן החוקרים.
אבל הכיוון העיקרי שלו היה חקר מלחמות ישראל – שהחל בדוקטורט שלו שהוקדש לדרך אל מבצע סיני, ויצא לאור כספר שכותרתו "תהיה מלחמה בקיץ..." (1997). אחר כך הגיע "מלחמות לא קורות מעצמן – זיכרון, כוח ובחירה" (2002), שהוקדש למה שמוטי כינה מלחמת 25 השנה, מהקמת המדינה ועד למלחמת יום הכיפורים. בספר זה פיתח מוטי ז'אנר ייחודי, ששילב מחקר עם כתיבה אוטוביוגרפית, ובעקבות פרסומו פרץ ויכוח סוער בין מבקרי התזות בספריו, לבין תומכיהן.
מוטי הביא שוב ראייה משלו – וכפי שכותרות ספריו מעידות – ראייה ביקורתית, מפוכחת המעלה שאלות נוקבות, על המהלכים שלפני פרוץ מלחמות. על האפשרות למנוע אותן, על הצדקתן, על המחיר הכבד שגבו, על החשש מפני שלום שלא יהיה בו פתרון הולם – שגבר לדעתו לעיתים על חשש ממלחמה. מוטי עמד על דעתו מול מבקריו בדרך שאפיינה אותו: בנחת, בחיוך, בוויכוח ענייני שתרם הרבה להבנת המציאות.
גולת הכותרת של עבודתו היא הביוגרפיה של חיים ויצמן. יש בה קווים המייחדים את מחקריו ואת כתיבתו של מוטי – האומץ להצביע על מה שאינו מקובל ולעיתים אינו נעים לאוזן, וראיית אדם, גם של מנהיג דגול, קודם כול כאדם בשר ודם
גולת הכותרת של עבודתו היא הביוגרפיה של חיים ויצמן, מפורטת ומעמיקה, פורסת עשורים שלמים של היסטוריה יהודית וציונית, שאותה כתב יחד עם עמיתו, יהודה ריינהרץ. יש בה קווים המייחדים את מחקריו ואת כתיבתו של מוטי – האומץ להצביע על מה שאינו מקובל ולעיתים אינו נעים לאוזן, וראיית אדם, גם של מנהיג דגול, קודם כול כאדם בשר ודם, על כל חולשותיו ופחדיו.
מוטי היה מלח הארץ במלוא מובן המילה: בן קיבוץ גבעת ברנר, בשירותו הצבאי היה צנחן, את כל לימודיו מן התואר הראשון והלאה עשה באוניברסיטאות בארץ. יום אחד שאלתי אותו – למה בעצם שם המשפחה הוא גולני? והוא עצר לרגע בהפתעה, ואז ענה, כאילו אין כאן שאלה בכלל, שזה היה שם המשפחה שאביו בחר בו, והוא זרם איתו הלאה בלי לשאול למה – פשוט גולני. וכמה סמלי שנהרג בעת טיול בארץ שלו שאהב, וכמה מאוד-מאוד חבל.
פרופ' דינה פורת היא פרופ' אמריטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 27.04.25
