1. לפני כמה ימים קיבלתי פנייה מזיו נבון יהושע. זיו איבדה את בעלה, עידו יהושע ז"ל, מפקד כוח בשלדג, שנפל באוגדת עזה ב-7 באוקטובר – ביום ההולדת שלה. היא הייתה בחודש השישי להריונה, ושלושה חודשים לאחר מכן, היא ילדה את בנם הבכור, איתן. בתוך הכאב הזה ומתוך אהבה עצומה – היא כתבה ספר ילדים לזכרו של עידו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
זה לא ספר על מוות. זה סיפור על חיים. על הצמיחה מתוך שבר. על ההחלטה להאיר את הזיכרון, במקום להשאיר אותו באפלה.
הספר נקרא “פותחן הפלאים של איתן”, והוא מספר על ילד שמקבל מתנה מאב אמיץ שנפל, ואותו לא יזכה להכיר: פותחן שהופך לסמל של איתנות פנימית. של בחירה בטוב. של תקווה. סיפור ילדים שמתאים גם למבוגרים, ובעצם לכל מי שמתמודד עם אתגר, אובדן או כאב.
זיו מאמינה שתראה את איתן שלה מספר על אבא בגאווה, לא בעצב. "איתן, איתן, אריה קטן. דברים טובים מתחילים כאן", היא כותבת, וגורמת גם לי להרגיש קצת יותר חזק עם קצת יותר כוחות מול המציאות הסוערת.
2. ביום שישי שעבר, קצת לפני יום הזיכרון, נערכה פעילות הנצחה מרגשת נוספת, "פשוט עמית", קראו לה. זו הייתה בעצם הזמנה לעצור רגע ולבחור באור. היוזמה נולדה לזכרו של עמית לוי ז"ל, לוחם עז נפש שנפל בחנוכה, במהלך מבצע מיוחד, כשהוא הולך בראש חייליו.
עמית היה מפקד אהוב ומסור, אבל מה שהגדיר אותו באמת היה המקום שנתן לבית ולמשפחה. המקום שממנו הכל מתחיל. וביום שישי שעבר, משפחתו קראה לציבור לצאת לבתי קפה, לצעוד בטבע או פשוט להישאר בבית, לסרוק ברקוד ולקבל לנייד תכנים קצרים לשיח וללמידה על משפחה, זוגיות, הורות וחינוך – הערכים שעמית עצמו כתב עליהם, חי אותם, והאמין בהם כל כך.
או במילים שלו: "כי זה כל הסיפור – בית, משפחה, עם, מדינה". יהי זכרו ברוך.
3. יהונתן דויטש ז"ל, לוחם יחידת מגלן, התארס בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל. זה היה רגע של חיים בתוך סערה. לא במקרה הוא בחר להתארס ביום העצמאות. עבורו, הקמת בית בישראל הייתה חלק מהשליחות. עוד לבנה בבניין של עם בארצו. צפיתי בווידיאו של דברים שאמר בטקס אירוסיו, על כך שלבנות בית זה חלק מהתקומה. איזה בחור מדהים איבדנו.
יהונתן יצא לאירוסין היישר מהקרבות בעזה, ושב לשם מיד אחריהם. הוא לא זכה להגיע ליום חתונתו, והחלום להקים בית ומשפחה נגדע. אמו, תחיה, אישה מיוחדת וחזקה, סיפרה לי על יוזמה שיצאה לדרך לזכרו: כתוּבּות.
כתובות שמוקדשות לזוגות בחתונתם, שמביאות איתן לא רק מילים – אלא גם את הנשמה של יהונתן. אהבה טהורה של אדם לעמו, לארצו, לאהובתו. כל זוג שמקבל את הכתובה הזו, מקבל איתה גם קצת מהאור שלו. איזו דרך יפה להנציח בן שלא זכה לעמוד תחת החופה. כמה כוחות.
4. ואם כבר בכתובות עסקינן: לפני כעשרה חודשים נפל צור אברהם ז”ל, לוחם סיירת נח”ל, בקרב ברפיח. סיפרו לי שצור היה מסוג האנשים שאתה זוכר, לא רק בגלל איך שהוא נלחם, אלא בגלל איך שהוא חי. הוא היה מלא שמחה, תנועה, התרגשות מהחיים. מה שבלט אצלו במיוחד היה הרצון לראות אחרים מתחתנים. זו לא קלישאה – הוא באמת אהב את הרגעים האלה של זוגות צעירים שבוחרים להתחיל יחד. הוא היה שואל, דוחף, מעודד – לפעמים אפילו קונה טבעת לחבר כדי שיזדרז להציע.
חבריו של צור החליטו להנציח אותו בדיוק ברוח הזו. הם הקימו גמ"ח להצעות נישואים. ציוד שלם – נרות, שטיחים, שולחנות, כריות – כל מה שצריך כדי להפיק רגע אחד יפה ומרגש, רגע של התחלה.
הם מאמינים שזו הדרך הנכונה לזכור את צור: דרך שמחה. דרך הקמת בתים. דרך צעירים שממשיכים הלאה, לא למרות מה שקרה – אלא גם בזכות הדמות שהוא היה.
5. גם זה ריגש ונתן לי כוחות: מחלקה 5 של המסייעת בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל גזרו לפני כשבועיים את החוגר לצד חברם האהוב אריאל צים ז"ל, שנהרג בהיתקלות במהלך תמרון בשכונת זייתון. בחורים צעירים שנלחמו ברצף מאז 7 באוקטובר ועוברים כעת מיידית למילואים. הם הדור שעל כתפיו מונח הביטחון הלאומי שלנו, דור של גיבורים. הם הלכו לקבר חברם וגזרו איתו את החוגר. הם יתחילו את מסע החיים כשהוא בליבם.
6. לסיום, תראו איזו הודעה אצילית קיבלתי מאלמנת צה"ל שעוזרת לחפש מחליף לאהובה הגיבור כדי ששירת חייו תמשיך. משתף לבקשתה: "היי חנוך, זאת שר, אלמנתו של יניב אורן שנהרג באוגוסט 2024 בקרב עם מחבלים בעזה. הפנימייה שהייתה מפעל חייו של יניב מחפשת מנהל.ת לשנה הבאה. יניב היה חלק ממנה במשך עשור – מדריך, רכז ולבסוף מנהל הפנימייה. כשנקרא למילואים, היה ברור לו שהוא הולך. שהחינוך, המשפחה והמילואים – הם אחד. שבוע לפני פתיחת השנה בפנימייה הוא נהרג בהיתקלות.
"את השנה הזאת החזיקו הרבה אנשים טובים, ועכשיו מחפשים מנהל.ת קבוע.ה. יניב האמין שהמטרה שלו כאיש חינוך היא שלא יצטרכו אותו, שיוכלו לפעול ולחשוב באופן עצמאי, זה היה המצפן שלו. אני מתפללת שיש מישהו או מישהי שיוכלו להמשיך בדרכם את הניגון המיוחד שלו".
כמה אצילות יש באישה שאיבדה את בעלה ועוזרת לחפש לו מחליף כדי ששירת חייו תימשך. כמה כוחות יש באלמנה שבעלה נפל בקרב ולא זכה להכיר את בנו, והיא מוצאת את הכוחות לכתוב לו ספר ילדים עם תקווה. כמה אור יש במשפחות שכולות שבנן לא זכה להינשא, ואת הנצחתו הם עושים דרך הפצת שמחה לזוגות צעירים. אני אמנם אומר זאת לא אחת, אבל אמשיך להזכיר זאת שוב ושוב, כי זה צו השעה בעיניי, לזכור היטב את הדבר הבא: יש המון טוב בעם שלנו. המון כוחות חיוביים. ועוד יבואו ימים טובים.
