מבול הפרסומים על תחקירי אסון 7 באוקטובר שנוחת על הציבור כמעט מדי יום ביומו מחטיא את המטרה. אפשר כבר לקבוע שהוא מביא יותר נזק מאשר תועלת.
התחקירים הללו אמורים היו לאפשר לנו, האזרחים, להבין מה קרה באותה שבת נוראה. זה חשוב מפני שידיעה וכן ודאות מקילים על הפרט להשלים עם האובדן – ולהתאושש. כך גם ניתן לוודא שזה לא יקרה לנו שוב. גופי המודיעין, הצבא והדרג הפוליטי אמורים ללמוד מהתחקירים מה צריך לתקן בתפקודם וכמובן להצביע על האחראים שבגלל מחדליהם ו/או רשלנותם יכול היה להתרחש האירוע המזוויע. אבל רק מעט מזה קרה, בעיקר מפני שהממשלה לא הקימה ועדת חקירה ממלכתית.
במצב שנוצר, הדרג המדיני לא לקח אחריות לאסון. את תחקור פעילותו הוא העביר למבקר המדינה, משל היה זה כשל בירוקרטי רגיל. ארגוני המודיעין, צה"ל והמשטרה היו צריכים להפיק במהירות לקחים כדי לשפר את תפקודם ולמנוע אסונות נוספים. כך קרה שכל ארגון במערכת הביטחון ובקהיליית המודיעין תחקר את עצמו ואת כל אחד מאירועי אוקטובר בנפרד. התוצאה, כצפוי, היא שלאיש אין תמונה כוללת, שלמה ואמינה.
כך, למשל, בצה"ל שמו את הדגש על תחקור הנושאים המודיעיניים שהיו באחריות אמ"ן ועל הנושאים המבצעיים שהיו באחריות המטכ"ל והיחידות בשטח. גם הנושאים שהיו קשורים בהתנהלות הקהילות האזרחיות – למשל תהליך פינוי התושבים מיישובי העוטף – נחקרו מההיבט של פעולת הלוחמים והמפקדים בשטח והניהול המטכ"לי של האירוע בלי לדעת מה חשו וראו האזרחים המפונים.
המתחקרים מטעם ארגוני המודיעין והביטחון, מחמת קולגיאליות, לא יכלו (או לא רצו) לבדוק ב”מסרקות פלדה" את אחיהם לנשק ולהוקיע את המפקדים שסרחו; הם גם לא יכלו, מחמת יריבות בין-ארגונית, לבדוק איך עבד התיאום הבין-ארגוני. בין צה"ל לבין משטרת ישראל, למשל, או מה ולמה השתבש בהערכת האיום ובתיאום עם שב"כ בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר.
מי נשאב אל הוואקום?
אל הוואקום שנוצר מפני שלא קמה ועדת חקירה ממלכתית נשאבה התקשורת. תחילה היא תחקרה ופרסמה מתוך כוונה כנה לפזר את הערפל. עיתונאים עשו מאמצים, בשם זכות הציבור לדעת, לברר מה קרה בכל אחד מהמקומות שהותקפו. התחקירים העיתונאיים היו גדושי עדויות אותנטיות ועובדות מוצקות שהציבור לא ידע ולפעמים גם שמערכות הביטחון והמודיעין לא הכירו. העיתונאים נתנו תמונה אמינה של הקונספציה ושאר התחלואים והמשגים שגרמו לקטסטרופה.
המתחקרים מטעם ארגוני המודיעין והביטחון, מחמת קולגיאליות, לא יכלו (או לא רצו) לבדוק ב“מסרקות פלדה" את אחיהם לנשק; הם גם לא יכלו, מחמת יריבות בין-ארגונית, לבדוק איך עבד התיאום הבין-ארגוני
כיום, אחרי שארגוני המודיעין והביטחון השלימו את תחקיריהם הפנימיים, נוצר מצב שבו יש לנו, העיתונאים, מעט עובדות לחדש. אבל כמו במוזיקה, אפשר לנסות לתת פרשנות חדשה, יוצרת רייטינג, לעובדות ידועות. ייתכן שזה מה שקרה בחדשות 12 במוצאי שבת בכתבה על מה שתואר כ"מחדלי המוסד", שהיה שבוי בקונספציה ולכן לא התריע על כך שבכירי חמאס תיאמו עם איראן וחיזבאללה את המתקפה על ישראל.
הכתב, שהסתמך בתחקיר על מסמכי שלל שנתפסו ברצועה, סיפר שבכיר חמאס חליל אל-חיה נפגש ביולי 2023 בביירות עם בכיר משמרות המהפכה סעיד איזדי, האחראי על התיק הפלסטיני בארגון ודיווח לו על כוונת סינוואר ודף לצאת למתקפה על ישראל.
איזדי הוא אישיות רבת-השפעה בממסד האיראני עד היום. היו לו יחסים קרובים גם עם נסראללה בשעתו. אל-חיה כנראה ביקש מהאיראני שיפעיל את השפעתו על נסראללה כדי שיצטרף להתקפה כשחמאס יפתח בה. עם זאת, אל-חיה לא מסר לאיזדי את המועד המדויק למתקפה, כנראה משיקולי ביטחון מידע.
לטענת הכתב, המוסד היה צריך להיות ער לתיאומים שהתנהלו בין חמאס והג'יהאד האיסלאמי לאיראן וחיזבאללה מאז 2021, ובעיקר היה צריך לדעת על הפגישה בין אל-חיה לאיזדי. המוסד לא עשה כן, קובע הכתב, משום שהיה שבוי בקונספציה, ולכן גם הוא שותף לכישלון המודיעיני.
רון בן ישיצילום: יאיר שגיאמתגובת המוסד לכתבה אפשר להבין שהארגון ידע ואף דיווח לאמ"ן על מאמצי חמאס לתאם עם איראן ולשתף בתוכניות המתקפה שלו את חיזבאללה. גם על הפגישה בין אל-חיה ואיזדי בביירות המוסד ידע, אך לא ידע מה נאמר בה. המוסד עסק באותו זמן בעיקר בהשגת מידע על הגרעין האיראני ועל הכנות חיזבאללה למתקפה על ישראל. מי שאספו מידע על חמאס היו בעיקר אמ"ן ושב"כ. המוסד היה גורם מסייע בכל מה שנוגע לחמאס. לקביעתו של הכתב שהמוסד כשל אין בסיס עובדתי מוצק.
הכתב מסיים את כתבתו במילים "קשה שלא להתרשם שהמוסד יכול היה לספק מודיעין טוב בהרבה, כזה שאולי היה יכול למנוע את האסון". על סמך הקביעה האימפרסיוניסטית הזו זכתה הכתבה בכותרת "כישלון המוסד".
זהו באמת עוול תקשורתי אחד יותר מדי.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.25
