יובל שרביט-טרבלסי ומור טרבלסי התחתנו ב-7 בספטמבר, בדיוק חודש לפני מסיבת הנובה. הם נסעו אליה עם עוד זוג חברים והגיעו ב-06:13, דקות ספורות לפני שהמסיבה הפכה לגיהינום. "הייתי בתור לשירותים ופתאום ראיתי הבזקים בשמיים", מספרת יובל, "חזרתי למור, הפסיקו את המוזיקה - ואז התחיל הכאוס".
מור ניסה להוציא אותם מהר מהשטח. הם נסעו על כביש 232, עברו את קיבוץ כפר עזה - ואז קפצו עליהם מחבלים. הרכב התהפך. "הוא הסתכל לי בעיניים בפעם האחרונה, אמר 'שמע ישראל' ונתן גז", משחזרת יובל את הרגע שבו הבינה שהנורא מכול קרה: "הוא היה עליי, ובהתחלה לא הבנתי. ניסיתי להזיז אותו, חשבתי שאולי הוא רק התעלף. רק כשהיד שלי התמלאה דם קלטתי, הוא מת. החזקתי לו את הידיים, נישקתי אותו וביקשתי סליחה".
יובל נשארה ברכב עם זוג החברים, שיר ושחר. במשך ארבע שעות הם שכבו ברכב ההפוך, מתחבאים. לידם עברו מחבלים והם העמידו פני מתים, מרחו על עצמם את הדם של מור. "ראינו אונס. שמענו זעקות. הייתי משותקת, מבפנים ומבחוץ. איבדתי את הנפש שלי שם", היא אומרת. אחרי שחולצה, יובל לא אכלה שבועיים. היא אושפזה עם דימום בקיבה, וסבלה מהתקפי חרדה. "לא רציתי לחיות יותר. הוא מת, אז מבחינתי גם לי אסור לחיות".
"כל יום אני בוכה. כל יום אני מדברת איתו. הוא שומע אותי. אפילו עכשיו, בזמן השיחה הזאת, פתאום עבר לידי פרפר לבן. הוא שמע שאני מדברת עליו אז הוא בא", אומרת יובל, שמנסה לקום למרות השבר הגדול, "אני חיה, אז אני אמשיך. אני אהיה מעצבת אופנה, כמו שתכננתי. בשבילו. הוא רשם אותי ללימודים בעצמו, אני לא אפספס את זה.
"היינו חמש שנים וחצי יחד. הוא אהבת חיי. מור היה בן אדם שכולם אומרים עליו שנולד לדור הזה בטעות. איש עם ערכים של פעם. היה לו כיבוד אב ואם הכי מטורף בעולם. צנוע, עניו, מלא בנתינה, מלא בחמלה לאנשים. היה לו אופי טיפולי כזה, חיוך מושלם. אנרגיה שכולם רוצים מסביבם. בן זוג מכיל, קשוב, דוחף אותי להגשים חלומות. הוא הקריב את החיים שלו כדי שאני אהיה כאן. אני רוצה שכולם יכירו אותו וידעו את זה".
"היא רצה, ולא חזרה"
יובל חזרה לבד, והיא לא היחידה. גם נתי גנון נסע למסיבת הנובה עם אשתו שירן ואיבד אותה שם, במקום שהיה אמור להיות פסטיבל של מוזיקה ואהבה. גם הם הגיעו למסיבה עם עוד שני חברים. נתי לא היה אמור לנסוע אבל שירן רצתה, אז הם השאירו את הילדים בבית והגיעו לחניון רעים באזור 03:00. "צעקו מהרמקולים לעזוב את הרחבה", מספר נתי איך הכול התחיל, "ניסינו לנסוע והיה פקק ענק, אז עשינו פרסה לתוך השטח הפנימי של המסיבה ונתקענו בחול. ממש תקועים. ברגע של פאניקה ירדנו מהרכב והתחלנו לרוץ רגלית. החזקנו ידיים".
4 צפייה בגלריה
נתי גנון עם תמונתה של שירן ז"ל. "אין תחליף לאמא, אבל אני חייב להיות חזק בשביל הילדים"
(צילום: קובי קואנקס )
בשלב מסוים הם נכנסו לרכב סוואנה של אנשים זרים שפתחו להם את הדלת, אך במהלך הנסיעה מחבלים פתחו לעברם בירי - ושירן נפגעה ברגל. נתי ניסה לחסום את הדם עם הקפוצ'ון שלו, והם יצאו מהרכב וניסו להמשיך לברוח. "אחרי כמה צעדים ירו לי ברגל, אחר כך בגב. עשיתי את עצמי מת. צעקתי לשירן שתרוץ ותברח והיא רצה, ולא חזרה".
שירן, אשתו זה 18 שנה, נרצחה. לגופתה הגיעו רק אחרי כמה ימים. נתי שרד בנס. "הילדים שואלים, מתגעגעים. אין תחליף לאמא. אבל אני חייב להיות חזק בשבילם", אומר נתי ומשתף בשגרה שהשתנתה ובחשש מהעתיד: "ארוחות, סנדוויצ'ים, תמיכה רגשית. ילדים צריכים קודם כול ביטחון. אני נכנס להגיד לילדה הקטנה לילה טוב, והיא פתאום חסרת מצב רוח ואני רואה שהיא במחשבות. בבת מצווה של הילדה, אמא שלה לא ליוותה אותה. כשהילד שלי יתגייס, אמא שלו לא תלווה אותו".
היום הוא נשוי מחדש. "זו לא תחרות אהבה. הלב יכול להכיל גם וגם. שירן הייתה חברה מדהימה, אמא לתפארת, אישה מושלמת. ניהלה את הבית כמו גדולה. הייתה עוזרת לי המון בהכול. מה שהיה ב-7 באוקטובר לא ייגמר אף פעם. היא לנצח בלב שלנו. כל צעד שלנו היא מלווה, וכל קרב שלי בשביל הילדים שלי".
"לא הצלחתי להגיד את המילים 'היא מתה'"
איזבלה ונדב יהודה בדיוק חזרו מהמלדיביים. אחרי חמש שנות זוגיות הם התחתנו אזרחית, והכול כבר היה מוכן לחגיגה עם המשפחה והחברים בארץ. שמלה, הזמנה, טבעות. החתונה נקבעה ל-26 באוקטובר. לנובה הם הגיעו עם זוג חברים, וכשהתחילו האזעקות הם ברחו ונעצרו במיגונית ליד קיבוץ עלומים. איזבלה יצאה לקרוא לנדב שהיה בחוץ, ואז הגיעו המחבלים. "תוך שניות התחיל ירי, מחבלים, רימונים. איזבלה יצאה לקרוא לי, ונפגעה. רימון ברגל וביד, ואז כדור בבטן", משחזר נדב, "הם רצחו שתי בחורות, ראיתי את זה אחר כך בווידאו. אחד מהם עמד מולי, ניסיתי לרוץ וירו עליי. רצתי לשיחים. שמעתי זוג מתחנן על החיים שלו. אחר כך ירו בהם. שמעתי את המחבלים מדברים עליי, מחפשים אותי".
4 צפייה בגלריה
נדב יהודה עם תמונתה של איזבלה ז"ל. "רק רוצה לחזור לאותו רגע ולשנות את הסוף"
(צילום: גדי קבלו)
הוא ניסה לחזור למיגונית, אבל בכל פעם עצרו אותו. אמרו לו שימות אם יחזור. אז הוא הסתתר שעות, עד שהצבא הגיע. את איזבלה מצאו רק יומיים לאחר מכן. "עברתי בכל בית חולים, בכל חדר מיון. רק רציתי לראות אותה. לא הצלחתי להגיד את המילים: 'היא מתה'", הוא מספר. "לא הייתי מסוגל לבטל את החתונה בעצמי, אחים שלי עשו את זה. נשארתי לגור בבית שלנו. כל הדברים שלה במקום. הבגדים, הנעליים, הבשמים, התיק שלה. אני לא נוגע, לא מסוגל להזיז כלום. היא חסרה לי בכל מקום, בכל חג, בכל שישי, בכל בוקר, בכל נשימה".
נדב לומד היום הנדסאות, ומנסה לשמור על שגרה. "אני לא רוצה שירחמו עליי. לפעמים באמצע שיעור אני בוכה, וחוזר אחרי דקה כאילו כלום. אני משתדל להיות סבבה ורגיל ליד כולם, אבל מתפרק כשאני לבד", הוא אומר ומספר על הטראומה שאיתה הוא מתמודד: "אני רק רוצה לחזור ליום שלפני. שייקחו ממני הכול, רק להחזיר אותי לרגע הזה ולשנות את הסוף".
"איזבלה הייתה בחורה שלאן שהיא לא מגיעה, מרגישים אותה", הוא מוסיף, "חייכנית, צוחקת, תמיד באווירה טובה. בשומר מסך בטלפון שלה היה כתוב 'Good vibes only'. אחראית, מסודרת, ראיתי אותה איתי לכל החיים. כולם אהבו אותה, היא רצתה שיהיה לכולם טוב. היא לא הייתה אדם רגיל, אני רק רוצה שיזכרו אותה".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.04.25
