אלה ימים קשים. ימים שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ימים שבהם השסע הפוליטי מרקיע לשיאים חדשים. ימים שבהם נדמה שהציניות שולטת בפוליטיקה. ימים שבהם רוב הציבור מביט בממשלה המכהנת ולא מבין מה היא רוצה ומה היא עושה. ימים שבהם נדמה שהרוב נרמס למען המיעוט. ימים שבהם ההשפעה של גזענים וסחטנים פוגעת באינטרסים הלאומיים. אלה ימים של זיכרון. אבל זיכרון הוא לא טיוח. זיכרון הוא לא התעלמות. זיכרון הוא גם התבוננות בקורבנות העבר כדי למנוע, ככל האפשר, את טעויות ההווה.
אבל דווקא עכשיו, כאשר אנחנו בעיצומה של לחימה, כאשר רוחות הקרב מנשבות בקצת יותר עוצמה, כדאי להגביה עוף ולעשות זום אאוט כדי לדעת שכאשר אנו מורידים את הדגלים לחצי התורן ומתאבלים – קורבנם לא היה לשווא. מחלוקות פוליטיות קשות היו גם במלחמה הארוכה ביותר, לפחות עד המלחמה שאנחנו עדיין בעיצומה. זו מלחמה שהתחילה עוד לפני שהמדינה קמה. וזו הייתה גם מלחמת מחנות ועמדות ודעות. רבים וטובים, וגם פחות טובים, שהאמינו בצדקת דרכם, התנגדו להקמת המדינה. מצד ימין היה את פרופ' בן ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, שחתם בזמן שהותו בארה"ב על עצומה שמתנגדת להחלטת החלוקה, דווקא ב"ניו יורק טיימס". הוא רצה את ארץ ישראל השלמה. כולה שלי. לא חלקה שלי. מצד שני ד”ר יהודה מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית באותם ימים, שפעל במרץ, גם הוא מארה"ב, כדי לסכל את הקמתה של המדינה היהודית. גם הוא התנגד לחלקה שלי. הוא רצה כולה שלנו, ערבים ויהודים, במדינה דו-לאומית. באופן מעניין, אז כמו היום, הקצוות עם כוונות שונות, אבל עם אותו פתרון. מדינה אחת גדולה.
באותם ימים היה נדמה שהמחלוקות ימנעו את הקמת המדינה עוד לפני הכרזת העצמאות, וגם אחרי ההכרזה, היה נדמה שאנחנו לקראת תבוסה כפולה. צבאית, משום שחלקים גדולים מהשטח שהוקצה למדינה היהודית נכבשו על-ידי הפלישה הערבית. ומדינית, כאשר הרוזן ברנדוט גיבש הצעת חלוקה חדשה, שהייתה גוזלת מישראל את רוב מה שהוקצה לה בכ"ט בנובמבר, 15 אלף קמ"ר, ומותיר אותה עם מיני-מדינה של 6,000 קמ"ר בלבד. אנשי לח"י רצחו את ברנדוט. באותם ימים היה נדמה שקורבנם של האלפים שכבר נהרגו היה לשווא, והמדינה שבקושי קמה לא תחזיק מעמד.
כל הנבואות האפוקליפטיות התרסקו
צריך להודות שאין כמעט שנה שבה הנבואות הללו לא מושמעות. זה הפזמון החוזר שלנו. ולמעשה, גם בשנים שבהן אנחנו מתקרבים אל סף ייאוש, ויש קטני אמונה שנוטשים – עוברות שנים ומתברר שאנחנו שוב יוצאים מהצרה, פעמים רבות הרבה יותר מחוזקים. לא הייתה לנו מלחמה בקונצנזוס, בוודאי לא בעשורים האחרונים. הרי במלחמת לבנון הראשונה ייאוש גדול השתלט על ישראל. "רד אלינו אווירון / קח אותנו ללבנון / נילחם בשביל שרון / ונחזור בתוך ארון" – שרו אז החיילים. ללמדנו, שהיינו כבר בסרט הרבה יותר גרוע. יצאנו ממנו.
שום דבר לא ינחם את המשפחות השכולות, לא של הימים ההם ולא של הימים הללו. ולמרות זאת, הנחמה האפשרית היחידה, הנחמה הלאומית, היא שגם אם זה לא נראה כך כאשר הלוחמים נופלים – בטווח הארוך אנחנו יודעים שקורבנם לא היה לשווא. זה לא אומר שההחלטות של מי ששולח אותם למלחמה תמיד נכונות. רחוק מכך. הרי טעויות אסטרטגיות וטקטיות וצבאיות ומדיניות הן חלק בלתי נפרד מהמאבק הקיומי שמחייב אותנו להיכנס למלחמות. ולמרות כל הטעויות – אנחנו צועדים קדימה. נדמה שבהתייחס לנקודת ההתחלה, ישראל היא סיפור הצלחה.
אין כמו ישראל, אמרה לי צעירה צרפתייה. אין לה עדיין עבודה, היא עדיין על הקו. אבל היא החליטה. היא עוברת לישראל. אנחנו רואים את הקשיים. יש לנו תלונות על הממשלה ועל הפוליטיקה. אבל היא רואה את מה שאנחנו מתקשים לפעמים לראות
לפני פחות משבועיים, יורשה לי לספר, הוזמנתי לערב שבו ארבעה חרדים הציגו אלטרנטיבות מהצד החרדי. ארבעתם היו בשירות צבאי קרבי. הדברים שנאמרו שם היו מעוררי תקווה. אחד הדוברים, חרדי במדים, עדיין במילואים, הציג "דבר תורה". אתם יודעים מה ההבדל בין מרגלים לתיירים, הוא שאל. מרגלים מגיעים כדי לחשוף את נקודות התורפה. תיירים, לעומת זאת, מגיעים כדי לגלות את מוקדי הבילוי וההנאה. כעיתונאים, אנחנו דומים יותר למרגלים. לא כדי לפגוע. כדי להוביל לתיקון. אבל נדמה שפה ושם אנחנו צריכים להיות גם תיירים. יש מה לספר. ישראל מתברכת באינספור הישגים.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיאין כמו ישראל, אמרה לי צעירה צרפתייה, ידידה של בִּתי. אין לה עדיין עבודה. היא עדיין על הקו בין ישראל לצרפת. אבל היא החליטה. היא עוברת לישראל. אנחנו רואים את הקשיים. יש לנו תלונות על הממשלה ועל הפוליטיקה. אבל היא רואה את מה שאנחנו מתקשים לפעמים לראות. היא לא היחידה. והיא לא עיוורת. וכל מה שהיא רואה, את חצי הכוס המלאה, ויותר מחצי, השגנו בזכות אלה שהיום ומחר נזכור. קורבנם לא היה לשווא.
