שווייץ.
זה היה רגע עצוב. מדכא. נבחרת ישראל בסייף שזכתה במדליית זהב עמדה על הפודיום באליפות אירופה באסטוניה. ברקע נוגן ההמנון שלנו, רק שנבחרת שווייץ, שזכתה במקום השני, עמדה עם גבה אל הדגל.
לא טורקיה, לא איראן, אפילו לא קטאר. מכולן זו הייתה דווקא שווייץ. זו שכמו חייה על אי בודד בניתוק ממאבקי האנושות ברוע; מכולם הם הפנו את גבם אל שירת הכמיהה של מדינה למודת דמים; אל התקווה הנצחית של עם להיות חופשי בארצו. חופשי כמו שווייץ.
זו שלא מכירה את הקונספט של מדינה תחת איום קיומי, ולא חוותה ניסיונות השמדה, לא לפני 80 שנה ולא לפני שנה וחצי, ביטלה בהפניית עורף קיום של מדינה אחרת.
אלו היו כולה כמה סייפים עלובים, תגידו. אבל לא. היה משהו מאוד מייאש בהתרסה בתוך זירת ספורט שאמורה להיות נייטרלית, שבה כולם אמורים להתקבל.
זה מה שהם חושבים על השירה הלאומית שלנו.
גלקטי.
ועדיין, הרבה יותר קל לעיכול כשגורמים זרים, קרים, הם שמפנים גב לתקוות שלנו – ולא כשזה בא מתוכנו.
אנחנו כבר לא זוכרים איך נראים חיים בלי מלחמה; וגם לא איך נראים חיים בלי קרבות קיטוב פנימיים.
והאמת, שהעם שכאן זקוק להתחלה חדשה בכל הזירות האפשריות. רק שדרך חדשה בשבילנו זה סוף הדרך הפוליטית של ההוא וחבורתו. אז הוא גורר אותנו, בעל כורחנו, לבוץ שלו: המשפט הפלילי; חוסר האמון כלפיו; העימותים סביב מחדל 7 באוקטובר.
בלי ששמנו לב ועדת החקירה כבר החלה. וברור, היא לא ממלכתית. היא מתנהלת בתקשורת, בתצהירים, על חשבוננו ועל חשבון הביטחון שלנו.
יש פה ראש ממשלה שמוליך עם שלם במלחמה ובסיסמאות. שגוזר את חיינו במריחה ובפעימות.
ומנגד יש עם מרגש שמשווע לבנייה, ולהחייאת חבלי ארץ. בזה כוחו. בזה הציונות. אבל הממשלה שכאן כמו תקועה בממד גלקטי אחר.
ותוך שהיא נלחמת בתקתוקי זמן שכבר חלף, היא מפנה גב למדינה עצמה. לצרכיה, למוסדותיה, למשרתיה. והכי גרוע - לתקווה שלה.
כאילו הייתה חבורה של כמה סייפים מנותקים משווייץ.
המחירים.
הערב הדגל יירד לחצי התורן. התקווה שלנו תקבל משמעות כואבת. כולנו נתכנס תחת יגון המחירים שלה.
יש פה אנשים שנתנו את כל מה שיש להם לתת למען האדמה הזאת. למען הזכות שטמונה במילות התקווה. אסור שתהיה תחושה שזה היה לשווא.
בריאיון נרחב, שיתפרסם מחר במגזין עצמאות של "ידיעות אחרונות", מספר נשיא המדינה על אחד הרגעים הקשים ביותר שחווה בשנה וחצי האחרונות, על רקע סערת הפילוג. זה קרה כשרוחמה, אמו של יוסי הרשקוביץ ז"ל שנפל בעזה, הגיעה באוטובוס לבית הנשיא כדי לשאול – בשביל זה יוסי מת?
היום בערב, בסיום טקסי הזיכרון, כשהתקווה תתנגן, ואנחנו נעמוד, שותקים, כואבים, כדאי שהמסר הנוקב מעצם השאלה הזו יהדהד בנו. זו שאלה שאסור שתעלה במדינה חפצת תקווה.
אלפיים.
תקווה זה דבר חמקמק. אי-אפשר לראות אותה, לגעת בה, או סתם להקפיא ולהפשיר בשעת משבר.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןועדיין יכולים לדעת מתי תופיע. זה יקרה למשל הערב ומחר, כשצפירה תישמע, ולידנו יעמדו ישראלים בעלי רקעים ודעות שונים משלנו, ועדיין נדע שכואב להם כמונו. ושאכפת להם מהמדינה הזו בדיוק כמונו. ותוך כדי, בליבנו, נדע: המחלוקת בינינו מלאכותית.
יותר מדי מנסים לכבות לנו לאחרונה את התקווה. אבל אנחנו זוכרים, היא בת שנות אלפיים.
