והארץ לא תשקוט, גם גבולותיה עדיין עשנים ועין השמיים ממשיכה להאדים בליבותיהם המרוסקים של בני משפחות חללי מערכות הביטחון ונפגעי האיבה. הם מתבוננים בשיירת הלוויות החדשות שחולפת על פניהם והפצע בנפשם מתעורר, חשים שוב את שבילי הכאב הנשכחים, מותקפים באותו רגש החמצה איום על אובדן ילד, מוטחים בפתאומיות לטראומת הבשורה על הירצחה של הבת, אבל עודם מסוגלים לשמוע היטב את קול צעדיהם המתרחקים של בכירי הממשל.
גם הם מזהים את הצליעה שמתלווה למהלכם הכאילו נחוש של השרים חובבי הלחימה, מבינים שמדובר בסבב נוסף שמסכן את חייהם של חטופינו וחיילינו, אבל קורסים לזרועות היגון ומציאות השכול האיומה שנפלה על ראשם ביום בהיר אחד והפכה אותם לאנשים אחרים. הם נפרדו באופן הכי אכזרי מיקיריהם, נקרעו באחת מכל מה שאהבו, נשלחו למחוזות האבל הנצחי – רק כדי להתעורר בארץ לא שקטה.
כל יום שבו יקברו פה אדם שנפל על הגנת המולדת או נרצח במסיבה האחרונה בחייו, מחזיר אותם ליום הארור שלהם ומרחיק אותם כפרטים ואותנו כחברה מתחילת שלב ההחלמה. כל בכי של אם מתגעגעת לבנה החטוף מדליק את הצלקות מחדש ומעלה בהם בכי ישן, כל אב שכותב על בנו המת מפגיש אותם עם ענן האבל שטרם שקע, וכל סרטון וידאו אחרון חונק את הנשימה.
לממשלה לא אכפת איך ואם יבוא להם מזור. זאת ממשלה שלא יודעת דבר: לא איך משחררים חטופים; לא איך ממוטטים את חמאס; ומעל לכול אין לה מושג איך עוצרים את כל המוות הזה שאינו נפסק מאז 7 באוקטובר. היא כן יודעת להדגים לחימה מול ראש שב"כ שאיתו עבדה עד לפני דקה; להדוף מפלצת מפחידה בשם ועדת חקירה ממלכתית; לסרב להפסקת אש; ולשנן מנטרות משונות על ניצחון מוחלט. מה היא יודעת על פרידה מחרידה, פתאומית ובלתי צפויה מאהוב נפש? לא הרבה. אלא אם כן מחשיבים את חרדת הנטישה שלהם מהמשרד שאליו נקשרו, את הפחד שלהם מפני אובדן הכוח להשחית ולפרק מבנים קיימים, את חלומות הבעתה בלילה על איך הם יושבים בבית כאחד האדם ומשקים עציצים, ואת הדופק שעולה להם רק מהמחשבה שאף אחד לא יצטט אותם יותר בכותרות.
בממשלה הזאת אין אף יהודי עניו אחד שיקום וייקח אחריות על העוול שנגרם למדינה ולאזרחיה בשל המשך הלחימה, אין ולו צדיק אחד שיעבוד על מידותיו הפנימיות ויודה שהוא תומך בסבב הנוכחי למרות שאין לו תכלית או קשר להגנה על שלום המדינה, שמסוגל לעמוד מול משפחות החטופים והחללים ולהודות בענווה יהודית בריאה שחייבים לצאת מעזה ולסיים את המנהג הקדום של הקרבת ילדים יהודים למולך, או שסתם יפגין יושר פנימי ויפרוש מממשלת הדמים בה הוא חבר. במקום להגיד "חטאנו במידת הגאווה, פשענו במידת הכוח, עווינו ברעיון המוות" ולהציע דרכים בריאות לסיום הפרק הנוכחי של המלחמה הארוכה ביותר בעולם, הם ממשיכים לקדם את המוות כרעיון מסדר.
מרב בטיטוצילום: דנה קופלאסור לנו להשאיר את משפחות השכול לבד, להפקיר אותם לידי ממשלה שלא נותנת להם אופק או תקווה לחיים שאחרי המוות. יש אותנו שחייבים להמשיך את המאבק האזרחי להפסקת המלחמה, להתנגד להתמכרות המסוכנת שבהסנפת שורות של קברים בחסות הממשלה, להפסיק את הצריכה הגדלה והולכת של סם המוות הזה, לעצור את ההזרקה הקולקטיבית של חומרים מסוג הספדים קורעי נשמה על ילדים שלא שבו מהקרב, ולמנוע מהבן גבירים לחלק לציבור מנות של משככי תודעה עאלק יהודיים.
אין פה טובים ורעים, יש פה רק ממשלה שחייבת ללכת הביתה כמה שיותר מהר, כדי לפנות לנו מקום לקיום שיחה הגונה על החיים. למען הנופלים החטופים ובני משפחותיהם, אנחנו חייבים לחזור למקום שבו הפסקנו להקשיב אחד לשני - קפלניסטים כחרדים, מילואימניקים כמתנחלים, יהודים כערבים – לא נוכל להסכים יותר להיות מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים.
