"ולפעמים החגיגה נגמרת", כתבה נעמי שמר באחד משיריה המכוננים. בשביל רבים חגיגת יום העצמאות הפעם נגמרה עוד לפני שהתחילה. קשה לשמוח במופע ראווה בומבסטי בהר הרצל כשבמורד ההר, מאה מטר גג, יש כל כך הרבה קברים טריים. העצב והזעם מסרבים להרפות. הם לא מרפים משום שאף לא אחת מהבעיות שהביאו אותנו אל אסון 7 באוקטובר נפתרה, לא במהלך החג ולא לפניו.
"לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית", כתבה נעמי שמר בהמשך. לא הפעם – הפעם אנחנו קמים לבוקר שאחרי חג בידיעה שלא יקרה היום שום דבר שמבטיח התחלה מבראשית: לא בשורה, לא חזון, לא מנהיגות. שנת העצמאות ה-77 הסתיימה במסוקי הכיבוי שלא היו כי אחד, העבריין איתמר בן גביר, רצה לעצבן את המפכ"ל שלו, ואחד, בנימין נתניהו, שהוזהר מראש, בכתב, נרדם שוב בשמירה. זאת לא התחלה מבטיחה לשנת העצמאות ה-78.
כך, בנחישות, בעוצמה, מדברים רמטכ"לים. הבעיה היא שהפעם לא מדובר רק ברטוריקה לעת טקס – זאת התוכנית המבצעית שעומדת להתבצע. נאומים צריך לקבל במחיאות כפיים; תוכניות מבצעיות צריך לקבל בשאלות
מה כן מחכה לנו? צריך להקשיב לנאומי ראש הממשלה והרמטכ"ל בטקסי החג. שניהם הבטיחו להרחיב בימים הקרובים את הלחימה בעזה. נתניהו הבטיח למוטט, זמיר הבטיח להכריע. "נעשה זאת בקרוב", אמר הרמטכ"ל. "נגדיל את קצב הפעולה ועוצמתה. נפעיל את כל העוצמה שבידינו. נעשה זאת בנחישות: צה"ל נכון ומוכן להכות בהם מכה ניצחת".
יפה: כך, בנחישות, בעוצמה, מדברים רמטכ"לים. הבעיה היא שהפעם לא מדובר רק ברטוריקה לעת טקס – זאת התוכנית המבצעית שעומדת להתבצע. נאומים צריך לקבל במחיאות כפיים; תוכניות מבצעיות צריך לקבל בשאלות.
שאלה ראשונה: מבצע "עוז וחרב", שבו פתחו צה"ל והשב"כ באמצע מארס, נועד להפעיל לחץ על חמאס כדי שיתגמש ויסכים לשחרר חטופים על פי דרישות ישראל. רוב משפחות החטופים התנגדו למבצע משום שחששו שהתחדשות האש תביא למות יקיריהן, מהפצצות צה"ל או מירי המחבלים. הן חשדו שהמניע למבצע פוליטי: להמשיך את הלחימה בכל מחיר ולשמר את שלמות הקואליציה.
זאת לא התוכנית של הממשלה – זאת התוכנית שלנו, הבהיר צה"ל. כך נביא לשחרור החטופים. עבר חודש וחצי, הרבה זמן במונחי מלחמות ישראל עד למלחמה הנוכחית, חוסלו מחבלים, נהרגו ונפצעו לוחמים, נהרגו בלתי מעורבים.
במבחן התוצאה המבצע נכשל: הוא לא הביא לשחרור חטוף אחד. הפער בין חמאס לממשלת ישראל נשאר כשהיה. האם החשש שהלחימה תפגע בחיי חטופים התאמת? אינני יודע. אבל הרמזים שהשמיעו נתניהו ורעייתו, בניסיון לגמד את סוגיית החטופים, לא הבטיחו טובות.
עכשיו, כשצה"ל מודיע למעשה על סיום של "עוז וחרב" ומעבר למבצע חדש, רחב יותר, עצים יותר, מותר לצפות מהצבא לתשובות: מדוע המבצע לא השיג את מטרתו? במה המבצע החדש יהיה שונה מהנוכחי? מדוע מאמין הצבא שהפעם המבצע כן ישיג את מטרתו?
מה שלא הולך בכוח, אמרנו בילדותנו, ילך ביותר כוח: אני חושש שזאת המחשבה האסטרטגית מאחורי המבצע החדש. לחילופין, יתכן שגם צמרת צה"ל, כמו צמרת הממשלה, בחרה לוותר על החטופים. המלחמה בחמאס חוזרת להיות מטרת המלחמה הראשית, האמיתית, בעזה. החטופים הם מטרת משנה במקרה הטוב, תירוץ במקרה הרע.
לצורך הרחבת הלחימה בעזה יידרש כנראה גיוס מחודש של אוגדות מילואים. הצווים לא יתקבלו בבתים רבים בקלות. אם הצבא מצפה שנתניהו וכ"ץ יעשו את מלאכת השכנוע במקומו הוא מצפה לשווא
לצורך הרחבת הלחימה בעזה יידרש כנראה גיוס מחודש של אוגדות מילואים. הצווים לא יתקבלו בבתים רבים בקלות: נשים ישאלו את בני זוגן למה שוב, מה המטרה והאם היא מצדיקה את המחיר; במקומות העבודה ישאלו. אם הצבא מצפה שנתניהו וכ"ץ יעשו את מלאכת השכנוע במקומו הוא מצפה לשווא. לא מהם מצפים המילואימניקים לתשובות. מי שמאמין להם יאמין; כל השאר יישאו את עיניהם לרמטכ"ל.
ייתכן שבצה"ל הגיעו למסקנה שרק הרעבה המונית וכיבוש יסיימו את עידן חמאס: אין פתרון אחר. גם זה לא יפטור את צה"ל מהשאלה שמנקרת מאז תחילת התמרון הקרקעי, לפני שנה ויותר: מה הפתרון לעזה ביום שאחרי חמאס. האם ישראל חותרת לכיבוש, טרנספר והתנחלות שם? האם יש לה די אוגדות לתחזק את הכיבוש? האם היא מייחלת לצמיחתו של חמאס חדש?
הרמטכ"ל מכיר בוודאי את האמירה שמופיעה במקור ב"אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול: "אם אינך יודע לאן אתה הולך, כל דרך שתבחר בה תוביל אותך לשום מקום".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
