גלית יגל קהן וארנון בן דב מלמדים בבתי ספר. הם גם בני זוג לאנשי מילואים, או משרתי מילואים בעצמם. בין לחימה לשיעורים, בין צווי 8 לשביתות, שניהם מנסים להחזיק מסגרת. בבית, בכיתה ובעיקר בנפש.
"בעלי, אלי, היה רוב השנה במילואים", מספרת גלית, מורה בת 40. "חמישה חודשים ברצף, ואז חודשיים בבית, ואז גיוס לעזה, ואז שוב גיוס ללבנון. בסך הכול 300 ימי מילואים. עכשיו שוב קראו לו חודש לפני הזמן. אף אחד לא הבטיח לי שזה במקום הקיץ. מהניסיון שלי, הם תמיד מתייצבים. לא הפסיקו לקרוא להם".
גלית לא מתלוננת רק על העומס המשפחתי. היא מצביעה על תמונה רחבה יותר: "ההשוואה בין מערכת החינוך למערך המילואים נכונה. אלו שתי מערכות חיוניות, שמוטלות עליהן משימות עצומות בלי משאבים. הפתרון היחיד שנמצא הוא לסחוט עד הסוף את מי שכן מתייצב, עד שהוא נשבר".
ואנשים נשברים. בקבוצת נשות המילואימניקים בפייסבוק, כך גלית מספרת, "כל יום הן כותבות שם על משפחות שמתפרקות. על אנשים שלא עומדים בזה יותר. גם מורות עוזבות את המערכת. גם בחטיבות המילואים מתייצבים פחות".
היא משתדלת לא להישבר. "רוב המלחמה הייתי לבד עם ארבעה ילדים", גלית אומרת. "אלי בא מבית שמאל ליברלי, אני מבית ימין, שנינו במרכז. אנחנו מנסים לעשות את מה שצריך. אבל כשהמדינה לא נותנת אפילו את המינימום, זה הופך לבלתי אפשרי. אני צריכה לשדר לילדים שזה הדבר הנכון, אבל קשה להרגיש ככה כשלא שמים עלינו".
"הבטרייה מתרוקנת. גם מי שהכי רוצים, לא יצליחו לשאת בעול יותר"
את התסכול והעייפות סיכמה בפוסט אישי שפרסמה, ערב לפני שאלי שוב נקרא למילואים: "את המילה 'שליחות' אני לא מסוגלת לכתוב יותר. נשארה רק 'מחויבות'. אבל גם היא נשחקת. הבטרייה מתרוקנת. גם מי שהכי רוצים, הכי מאמינים, לא יצליחו לשאת בעול יותר".
גם ארנון בן דב, מורה בן 29 מירושלים, מחנך ומורה לתנ"ך, מצוי באותו צומת. הוא משרת בתא רפואה בחטיבת הנגב, ומאז 7 באוקטובר הספיק להשלים 140 ימי מילואים. ובכל זאת, הוא רק במקום השלישי מבחינת ימי שירות בין מחנכי שכבתו. גם אשתו מורה, וגם בית הספר שלה קרס תחת הנטל: "המנהל נהרג בתחילת המלחמה. היא קיבלה כיתה כי לא נשאר אף מורה פנוי".
שר האוצר סמוטריץ' בפנייה למורים
(צילום: דוברות הציונות הדתית)
בפוסט שפרסם בעקבות דבריו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שקרא למורים "לגלות אחריות לאומית" ותהה אם "דווקא מי שמחנכים את ילדינו יפגעו במאמץ המלחמתי?" בעקבות השביתה על הקיצוץ בשכרם, כתב ארנון: "אני עושה את זה כבר שנה וחצי. מנסה להסביר לתלמידים איך מתמודדים עם רצח של שישה חטופים. את 7 באוקטובר לא הספקתי להסביר - כי הוקפצתי. אתה אומר, 'תיכנסו מתחת לאלונקה'? אנחנו גרים מתחתיה'".
הוא מתאר מערכת קצה. בלי גיבוי, בלי חוסן: "מינואר ועד סוף מרץ לא הייתי עם הכיתה. זה לא שהפסקתי להיות מחנך. העברתי ימי הורים בזום מהבסיס, חילקתי תעודות מהבית. ובקיץ כנראה שוב יגייסו אותי. אני לא יכול לעזוב תלמידים באמצע שנה. גם לא את הילד שלי, בן פחות משנה".
הכתיבה של ארנון חדה: "לא משנה כמה המורה המחליף יהיה טוב, הוא לא יכול להחליף תהליך חינוכי של שנתיים. אתם מדברים על אחריות לאומית? אז תתחילו בלסגור משרדים מיותרים. תעבירו חוק גיוס. אל תקצצו לנו בזמן שאתם דואגים להעלאה לעצמכם".
גלית וארנון לא מחפשים פטור. הם לא בורחים ממחויבות. אבל הם מזהירים: הקווים הדקים שמחזיקים את החברה הישראלית נקרעים. "בסוף לא יהיו מורות ומורים יותר", כתבה גלית, "וזה טרגי – לא בגלל שאין אנשים טובים, אלא כי יש גבול לכל משפחה".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.05.25
