לפתוח את השבוע עם שיבושים במערכת החינוך זה סיוט להורים, וגם לסבתות שמוזעקות למשמרת חירום. אפילו שביתה בת שעתיים בלבד דורשת היערכות מיוחדת של כל המשפחה, אבל מי מקטר?
זה ההבדל. אתמול קרה משהו בישראל של אחרי 7 באוקטובר, בישראל של הלב-שלי-נשאר-בעזה, בישראל שהקריבה עוד שני לוחמים לממשלה שמנוהלת בשיטת "פחות, פחות". ייתכן שלא הבחנתם בשינוי המשמעותי הזה מפני שהייתם עסוקים, כמוני, בהסעות מגן לגן, אבל במו עיניי ראיתי את הנס: כולם תומכים במורים, בגננות ובסייעות. כולם, ללא הבדל דת, גזע ושלט.
אומנם ההתרשמות האישית שלי עוד לא מגובה בנתוני סקר, אבל תגידו, אתם מכירים מישהו שמצדיק את הגרזן שהונחת על עובדי החינוך וההוראה שמעולם לא הרוויחו כמו ההייטקיסטים שהם גידלו, מה שגרם לפיחות במעמד המקצוע הזה, שבעיניי ראוי להימנות עם מקצועות הקודש? האם יש משהו חשוב יותר מהחיוך ומהחיבוק שהגננת מעניקה לילד שלכם מדי בוקר? המחסור המדאיג במורים הוליד את הבדיחה השחורה שכבר התאמתה: למשרת מורה מתקבלת כל מי שיש לה דופק. את מי זה הצחיק?
בארצנו המדממת, עבר עלינו משהו. התבגרנו. אנחנו אחרים. כולנו מבינים שילדים הם התקווה שלנו, שהם הסיבה – לעיתים היחידה – לקום ליום חדש. וילדים זה חינוך ואהבה. וחינוך זה כסף, הרבה כסף
גם אני, מודה ומתוודה, לא תמיד תמכתי במאבקם של המורים. דווקא משום שאני בתה הבכורה של "המורה עליזה", שאסרה עליי להקפיץ חום באמצע השבוע כי 40 ילדים מחכים לה בכיתה. מה לעשות, לא תמיד הסתדר לי לחלות דווקא בשבת. לימים, בשביתות שחוויתי כשליוויתי שישה ילדים במערכת החינוך, לא תמיד צידדתי בדרישות השכר של המורות. "אל תשכחו שבחופש הגדול הן מקבלות משכורת, וכשהחג נגמר בחמישי אז שישי זה גשר". ראיתי את הפלוסים.
סמדר שירצילום: אביגיל עוזיעכשיו, בארצנו המדממת, עבר עלינו משהו. התבגרנו. אנחנו אחרים. כולנו מבינים שילדים הם התקווה שלנו, שהם הסיבה – לעיתים היחידה – לקום ליום חדש. וילדים זה חינוך ואהבה. וחינוך זה כסף, הרבה כסף, אבל זו ההשקעה הכי מניבה. קצצו מכנף ציון ומהמשכורות המפונפנות של חברי הכנסת והשרים. אין ברירה, זה צו השעה, זה לבחור בחיים. רק משכורת נאותה תחזיר או תמשוך למערכת אנשים טובים שיוכלו לעזור לנכדים שלי, בוגרי קורונה, לצאת מהטראומה שנלווית לשגרת מלחמה שכבר הפכה לנורמה. כואב לי לראות עד כמה הם כבר לא מתרגשים מאזעקה בשש בבוקר.
תביאו בורר. מגשר. לא מהפוליטיקה, מהחיים. שבו עם יפה עד שייצא עשן. עשו הסכם לעשר שנים, תנו לנו חמש שנים ללא שביתות ושיבושים. ותנו להם לגדל איתנו את העתיד.
