הטיל החות'י שנחת בנמל התעופה בן-גוריון הזכיר לישראל כמה אמיתות כואבות. הראשונה, היא שהמלחמה – לא רק בעזה, באזור כולו – עודנה כאן. השנייה היא שאין הצלחות הרמטיות, גם לא להגנה האווירית המצוינת של ישראל, בסיוע ממשל טראמפ. השלישית, שהגיעה עם גל ביטולי הטיסות הזרות, היא שלישראל אין אינטרס במלחמה בלתי נגמרת. שהאיום הזה, שהמלחמה תימשך ותימשך, מאיים בעיקר על הישראלים, על החברה והכלכלה פה. שהתפיסה הבן-גוריוניסטית של מלחמות קצרות לא נבעה מחולשתה של ישראל, מקוצר ראות, או מאתגרים מוגבלים ב-1948. היא נבעה מהבנה נכוחה של העומק האסטרטגי הישראלי, מעמדה של המדינה בקהילה הבינלאומית, ההסתמכות היתירה שלה על גורמים זרים וצה"ל כצבא מילואים.
אתמול שוחחתי עם שני אנשי עסקים שהיו בדרך לאירוע מקצועי בישראל, וטיסותיהם בוטלו. הם מתכוונים לנסות להגיע, אם יצליחו, אבל אירוע כמו פגיעה בנתב"ג הוא בעל משמעות ארוכת טווח ונזק מצטבר. קטעי הווידאו שודרו ברחבי העולם. סטייה קלה, והטיל היה פוגע במטוסי נוסעים, או בטרמינל. חברות תעופה זרות צריכות לבצע חישוב סיכונים (ובמקרה של אל על: חישוב הפקעת מחירים). האיומים לתגובות חריפות נגד החות'ים במקומם, כמובן. אך האמת היא שהבעיה החות'ית יכולה להיפתר בשלושה אמצעים. הראשון הוא כיבוש של כוח יריב להם, בשטח תימן. זה לא על הפרק כרגע. השני הוא תום המלחמה ברצועת עזה. השלישי, שאותו מנסים כעת האמריקנים, הוא נטילת יכולות מהמשטר החות'י, בהתקפות חוזרות ונשנות. זה ייקח זמן.
בינתיים, הפטרונים בטהרן שבעי רצון. מצד אחד, הם חימשו ואימנו את החות'ים. מצד שני, הם נושאים ונותנים עם הממשל האמריקני, שרוצה איתם הסכם. לאמריקנים הם אומרים: אין לנו יותר שליטה אפקטיבית בחות'ים.
התמונה הגדולה היא שנמשכים המאמצים להגיע לעסקת חטופים, מוגבלת, אך כזו שיש בה נתיב לסיום המלחמה ממש. שליח הנשיא סטיב וויטקוף ממשיך להשקיע מאמצים בנושא. ראש הממשלה נתניהו ממשיך להאשים את קטאר בכך שהיא לא לוחצת די על חמאס; זו אינדיקציה למצב הגרוע של המגעים כעת. הרחבת הפעולה הצבאית ברצועת עזה עודנה נועדה ללחוץ על חמאס. זו עדיין לא אחת משתי התוכניות הגדולות לכיבוש הרצועה. אמש פורסם בחדשות 13 כי הרמטכ"ל הזהיר שיישום תוכנית כזו יכול לגרום למות החטופים; בחדשות 12 פרסמו כי הרמטכ"ל הודיע נחרצות לדרג המדיני שחיילי צה"ל לא יחלקו מזון לאוכלוסייה הפלסטינית. זה הכול חלק מאותה מסכת, שקשורה למה שצה"ל רוצה ברצועה.
חשש מ"מודל חיזבאללה"
במטכ"ל יש תסכול מהדרך בה הדרג המדיני מושך למבצע שאין ממנו חזרה ברצועה. אין ממנו חזרה לחטופים, וגם לסטטוס של הרצועה, תחת כיבוש. בעצם, הדרג המדיני מוביל לצומת טי כזו: או שהלחצים המופעלים ברצועה ידחפו את חמאס לעסקה, או שנלך לכיבוש מלא של הרצועה. אנשים כמו סמוטריץ' ובן גביר, אם לשפוט לפי עמדותיהם המוצהרות, כנראה מייחלים ומתפללים שחמאס לא יסכים לעסקה. הם רוצים את הכיבוש. הדרגים הבכירים בצה"ל אומרים: ככה אי-אפשר.
יש אפשרות שלישית, והיא צריכה לפחות להישקל ולהידון בצורה רצינית. השגת הסכמות שיאפשרו את סיום המלחמה, סילוק שלטון חמאס והשבת החטופים. הדרגים האלה לא אומרים בהכרח את שתי המילים "היוזמה המצרית", אבל הם לא רוצים שצה"ל יידחף למין ברירה בינארית כזו. וכאן צריך להסביר נקודה קריטית. בכל התוכניות שנמצאות על השולחן, המצרית, או האמירתית, או זו של הנשיא טראמפ, חמאס איננו שולט ברצועת עזה. החשש הישראלי הוא מ"מודל חיזבאללה", שבו חמאס יישאר מאחורי הקלעים.
האמת היא שאם נתניהו יערוך את הדיון הרציני שמערכת הביטחון רוצה, ואם לא יקבל את ההחלטה שסמוטריץ' ובן גביר מייחלים לה, ממשלתו בסכנה. הם ישלימו עם עסקה חלקית. אבל לא מעבר לזה
אך הבה נניח שהמלחמה תתמשך, שצה"ל יכבוש את כל הרצועה. גם בסופו של המבצע הזה, תיושם תוכנית כלשהי (נניח, זו של האמירויות). במילים אחרות: כל השחקנים האזוריים כבר מסכימים לסילוק חמאס. השאלה כרגע היא עד כמה הסילוק הזה יהיה אפקטיבי, מהודק, ארוך טווח. אם מחליטים על המבצע הגדול, הנחת העבודה היא שאי-אפשר להגיע לתוצאה מהודקת, שתזרוק את חמאס באמת ובתמים, בלעדיו. אך המחיר הוא החטופים. ולכן השאלה איננה סילוק חמאס מול שחרור החטופים, אלא אם ראוי להקריב את החטופים עבור הפער בין מה שישראל יכולה לקבל כבר כעת, ובין ההישג אחרי שתכבוש (לדוגמה) את מחנות המרכז וליבת העיר עזה, במחיר כבד לצה"ל ולמדינת ישראל. זו השאלה.
אך השאלה הזו עניינית מדי. האמת היא שאם נתניהו יערוך את הדיון הרציני שמערכת הביטחון רוצה, ואם לא יקבל את ההחלטה שסמוטריץ' ובן גביר מייחלים לה, ממשלתו בסכנה. הם ישלימו עם עסקה חלקית. אבל לא מעבר לזה.
הביקור הקריטי של טראמפ
כרגע לוח הזמנים נשלט בידי ביקור טראמפ באזור. ספק אם ישראל תצא למבצע הרחב שלה לפני שיחזור לוושינגטון. בארה"ב עדיין מקווים לפריצת דרך במגעים לעסקה. כזו שתוביל לכך שטראמפ אפילו ישקול לשנות את תוכניותיו, ויבוא לקדם את פניהם של המשוחררים בישראל – וביניהם, אם תהיה עסקה, האזרח האמריקני עידן אלכסנדר. אך בינתיים, פריצת הדרך לא פה.
מה שכן פה, הוא ביקור קריטי של טראמפ באזור, כזה שממנו הוא עומד לצאת עם הצלחות כלכליות משמעותיות וחתימת הסכמים ביטחוניים – והכול, בלי ביקור בישראל, ובלי שיח על נורמליזציה עם ישראל. הנשיא טראמפ, שהסכמי אברהם נזקפים לזכותו, עוד מכוון על פרס נובל לשלום. הדרך להשגתו היא שלום סעודי-ישראלי. אך הסעודים לוקחים בחודשיים האחרונים צעדים אחורה, משמעותית. הנקודה איננה רק התמשכות המלחמה בעזה. אם לפני שנה, הם האמינו שבנימין נתניהו יכול לספק את הסחורה, היום אומרים גורמים סעודים לעמיתיהם האמריקנים שראש הממשלה איננו הפתרון, אלא הבעיה.
נדב אילצילום: אביגיל עוזיהדברים האלה מצטרפים לחיכוכים גדלים בין ירושלים לוושינגטון; בממשל וסביבתו יש גורמים בעלי השפעה רבה שחוששים מניסיון לגרור את ארה"ב למלחמה חדשה במזרח התיכון, וקוראים להתמקד אך ורק באיום הסיני. אתמול הופיעה ידיעה המדברת על "תסכול" של נתניהו מהנשיא טראמפ, עניין שלא יתקבל היטב בבית הלבן, ולפני יומיים פרסם "הוושינגטון פוסט" ידיעה ארוכה, שטענה כי היועץ לביטחון לאומי מייק וולץ פוטר (גם) בשל מגעיו עם הישראלים. נתניהו נאלץ לפרסם הכחשה; בוושינגטון דווקא לא הכחישו נמרצות.
