ז'ורז' קלמנסו היה מגדולי המדינאים שידעה צרפת. בהיסטוריה היהודית והציונית הוא זכה לתהילה בגלל שהתגייס לצד הנכון, הצודק, בפרשת דרייפוס. אחת האמירות השנונות שהשאיר אחריו עסקה במעמדם של מפקדי הצבא. "המלחמה", אמר, "חשובה מכדי להשאיר אותה לגנרלים". קרוב למאה שנה ולא מעט מלחמות עברו מאז מותו. כל מלחמה לימדה אותנו בדרכה כמה צדק: ברור שהמלחמה חשובה מכדי להשאיר אותה לגנרלים. השאלה היא למי כן.
רגע לפני שצה"ל נכנס מחדש למערכה רב-אוגדתית, מתגלגלת, בעזה, מתבקש לבחון את האמירה שלו מחדש. בהרבה מובנים היא שונה ממלחמות קודמות: היא מתנהלת מול אויב חלש, מוכה, שמסרב להיכנע, תחת ענן כבד של הפקרת חטופים, תוך פגיעה קשה באוכלוסייה האזרחית והתנגדות גוברת במוסדות בינלאומיים, ומצד שני ממשל אמריקני שמתיר לישראל לעשות בעזה כעולה על רוחה. והעיקר, הישראלים איבדו אמון: הקבינט לא בוטח בצמרת הצבא וצמרת הצבא לא בוטחת בקבינט; המילואימניקים לא בוטחים בניהול המלחמה ובהתמשכותה והרחוב ספקן, חשדן ומפולג.
אנשים בוחנים את שמות חברי הקבינט שמבקשים לנצח על כיבוש עזה: סמוטריץ' בשחצנותו, לוין בנקמנותו, בן גביר בעבריינותו, כ"ץ בגערותיו, סטרוק בהתלהמותה, רגב בחפיפותה, דרמר בחדלונו, וכולם יחד בניתוקם הגמור מהמציאות. רובם לא שירתו בצבא או השתמטו משירות, אבל לא זה הקושי. דוד לוי ואריה דרעי, שני שרים שלא התהדרו בשירות צבאי, תרמו תרומה מרשימה להחלטות גורליות בנושאי ביטחון. הקבינט הנוכחי חי בסרט אחר: כל חבר קבינט והאינטרסים האישיים שלו, ונתניהו מודל חיקוי לכולם.
במקום שאין אנשים היה איש: העיניים נשואות לרמטכ"ל, אייל זמיר. הוא נקי ממחדלי 7 באוקטובר ומחויב עמוקות לערכי הצבא וללוחמיו. הוא לא תלוי בנתניהו, בכ"ץ, בבייס ובשופרותיו. הוא בא לעבוד - וייתכן שכאן מתחילה הבעיה
האם יש מילואימניקים שרוצים להפקיד את החיים שלהם בידי השרים האלה? האם יש הורים שרוצים להפקיד בידיהם את חיי הילדים שלהם? אילו קלמנסו היה קם מקברו היום הוא היה אומר, המלחמה חשובה מכדי להשאיר אותה בידי הפוליטיקאים האלה.
במקום שאין אנשים היה איש: העיניים נשואות לרמטכ"ל, אייל זמיר. הוא נקי ממחדלי 7 באוקטובר ומחויב עמוקות לערכי הצבא וללוחמיו. הוא לא תלוי בנתניהו, בכ"ץ, בבייס ובשופרותיו. הוא בא לעבוד - וייתכן שכאן מתחילה הבעיה.
זמיר ביקר אתמול בשייטת 13. "השבוע", אמר, "אנחנו מוציאים עשרות אלפי צווים לאנשי המילואים שלנו כדי להעצים ולהרחיב את הפעולה שלנו בעזה. אנחנו מגבירים את הלחץ במטרה להשיב את אנשינו ולהכריע את חמאס. נשמיד את כל התשתיות מעל ומתחת לקרקע".
לחץ צבאי לא מחזיר חטופים. לפעמים הוא הורג אותם
כדי להסיר ספק: אני מתעב את חמאס ורוצה בהשמדתו לא פחות מהרמטכ"ל. אבל 19 חודשים של מלחמה שבה שתי המטרות האלה לא הושגו לימדו אותי שני דברים. האחד, לחץ צבאי לא מחזיר חטופים. לפעמים הוא הורג אותם; השני, במלחמת גרילה לא מכריעים בספירת הרוגים בצד השני או הרס תשתיות. מלחמת גרילה מכריעים בבניית חלופה שלטונית. ההשוואה המתבקשת היא בין לבנון לעזה: המכה הצבאית שספג חיזבאללה הייתה משמעותית, אבל היא הייתה קטנה לאין שיעור מהמכה שספג חמאס. בלבנון היה מי שתִּרְגֵּם את המכה הצבאית לשינוי פוליטי; בעזה ממשלת ישראל סיכלה כל אפשרות.
ב"נטפליקס" מוקרנת עכשיו סדרה תיעודית על מלחמת וייטנאם לרגל 50 שנה לסיומה. בסדרה אין חידושים גדולים, אבל היא חושפת בפני דור חדש של צופים את כובד הטרגדיה, הזוועה, האכזריות והאיוולת. דמותו של גנרל וסטמורלנד, מפקד הכוחות האמריקניים במלחמה, ממלאת בה מקום מרכזי. וסטמורלנד היה משוכנע שיכריע את הווייטקונג: כל מה שהוא צריך הוא עוד משלוח של חיילים.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיהניצחון המיידי היה של צפון וייטנאם: אמריקה הובסה והושפלה. הניצחון הסופי היה של אמריקה: בווייטנאם תופרים היום ג'ינסים לחנויות אופנה בניו-יורק.
עזה איננה וייטנאם, החולות שלה אינם ג'ונגל, חמאס איננו וייטקונג וישראל איננה אמריקה. אבל השאיפה לניצחון מוחלט במלחמת גרילה הייתה אשליה שם ועלולה להיות אשליה כאן. הקבינט הנוכחי, שלא לקח אחריות על המחדל של 7 באוקטובר, לא ייקח אחריות גם על המחירים שידרוש כיבוש עזה. באחריות יישא הצבא: אולי לזה התכוון נתניהו כשאמר "עת הזמיר הגיעה".
