המבחן הגדול של דמוקרטיה, כל דמוקרטיה, הוא דווקא ברגעי משבר. אנחנו בעיצומו. נדמה שמעולם לא היה פער גדול כל כך בין מה שהמדינה צריכה, לבין מה שהממשלה מחליטה.
העם לא רוצה עוד מלחמה ללא שחרור חטופים. אבל נתניהו רוצה. העם לא רוצה עוד חוק השתמטות. אבל נתניהו מקדם. העם רוצה שוויון בנטל גם בהשתתפות בכוח העבודה, גם לימודי ליבה, גם חלוקה הוגנת יותר של תקציב המדינה – אבל הקואליציה, גם בזמן מלחמה, עסוקה בעוד ועוד הטבות ועוד ועוד תקציבים למגזר שעובד פחות ותורם פחות.
דווקא על הרקע הזה יוצא לפועל גיוס המילואים הגדול, כנראה הגדול ביותר מאז 7 באוקטובר. וזה גם רגע המבחן. רבים וטובים, וגם פחות טובים, עוסקים עכשיו בקריאות למרי אזרחי, במקרה הקל, ולסרבנות מוחלטת, במקרה המאוד לא קל. לכולם יש הצדקות. שר הביטחון, עושה דברו של נתניהו, כבר פגע בגל הראשון של החותמים על דרישה לשחרור חטופים לפני יציאה לעוד סיבוב של מלחמה. הם לא קראו לסרבנות. גם לא לאי-התייצבות, אבל התגובה התקיפה נגדם לא בדיוק הרתיעה את אלה שהולכים צעד קדימה, ודורשים אי-התייצבות או סרבנות.
זה רגע של משבר, משום שכל אלוף שני במילואים יוצא עם הצהרה שיש בה הבנה או תמיכה או אפילו עידוד למחאה שתפגע בהתגייסות. אין משבר גדול מזה. המוטיבציה ירדה לתחתיות שישראל לא ידעה. צה"ל היה מאז ומתמיד צבא העם. או, נכון יותר, חלק מהעם. החלק שמשרת את המדינה. שנה וחצי שהם נושאים את המשא על גבם. שנה וחצי הם נלחמים. ועכשיו דורשת הממשלה עוד מאותו דבר.
עיוות שפוגע במוטיבציה של הנושאים בנטל
זה לא סוד שההשפעה של הימין הקיצוני בממשלה היא הרבה מעבר לכוחו בציבור. זה יוצר עיוות שפוגע יותר ויותר במוטיבציה של הנושאים בנטל. שהרי בהתחשב בכך שרוב ראשי הקואליציה ורבים מתומכיה לא שירתו בצה"ל או שהשירות שלהם היה סמלי ומגוחך, והם בוודאי לא עושים מילואים, יש משהו מוזר בכך שהם אלה שדוחפים את ישראל למלחמה שהרוב לא רוצה בה. הרי אם הבחירות היו נערכות רק בקרב אלה שמשלמים מיסים ומשרתים – הייתה לנו קואליציה אחרת וממשלה אחרת. אבל האבסורד כאן: המשתמטים שולחים לחזית את המשרתים.
על הרקע הזה קרו עוד שני דברים, שמבטאים את השבר הקשה. ראשית, האמירה של הרמטכ"ל, אייל זמיר, ש"יש חוק בינלאומי, אנחנו מחויבים לו – ולא יכולים להרעיב את הרצועה". הוא יצא נגד האמירות המסוכנות של בן גביר, שממשיך בהצהרות הרהב שלו. זמיר יודע שאלה החיילים והקצינים שישלמו את המחיר. הם כבר סובלים מרדיפה על-ידי שונאי ישראל בעולם. בן גביר רוצה להפקיר אותם ולהחמיר את הבעיה. זמיר רוצה להגן על החיילים. נתניהו היה אמור להבין שמי שפוגע בחזית המדינית פוגע גם בצבאית. אבל הקואליציה חשובה יותר. לזמיר, עדיין, האינטרס של המשרתים, שהוא גם אינטרס לאומי, חשוב הרבה יותר.
ושנית, סמוטריץ' ואחרים ממשיכים בהצהרות שהתוצאה היחידה שלהן היא הרבה יותר הרוגים. מה הם בדיוק רוצים השרים המטורללים? שחיילי צה"ל יחלקו אוכל על תקן של ברווזים במטווח? שלטון צבאי על מחנות פליטים הרוסים? יכול להיות שזה לא מעניין את סחטני הקואליציה. אבל זה מעניין מאוד את אלה שמשרתים. וזה קצת עצוב שהרמטכ"ל נותר כמעט בודד במערכה כדי להגן על ישראל.
אם הבחירות היו נערכות רק בקרב אלה שמשלמים מיסים ומשרתים – הייתה לנו קואליציה אחרת וממשלה אחרת. אבל האבסורד כאן: המשתמטים שולחים לחזית את המשרתים
ועדיין, נחזור ונאמר, המשבר הנוכחי בין העם להנהגה הוא שעת מבחן. ולמרות הביקורת המוצדקת והחיונית נגד הממשלה והעומד בראשה – סרבנות היא לא הדרך. משום שהתוצאה תהיה הרבה יותר גרועה. בין רוב העם לבין הממשלה יש מחלוקת. הממשלה טועה. אבל היא לא האויב. חמאס והחות'ים ואיראן הם האויב. המערכה נגדם לא הסתיימה. היא בעיצומה. וזו מלחמה קשה. וסרבנות היא מתנה לחמאס ולאיראן. ההחלטות של נתניהו מחלישות את ישראל. אין צורך להחליש אותה יותר. סרבנות שתחליש את צה"ל היא מתנה לחמאס. זה לא יסייע לשחרור חטופים. להפך. כך שגם בהנחה שהרוב רוצה שחרור חטופים כמטרה עליונה – סרבנות היא פגיעה במטרה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיסרבנות היא שם כולל. גם אי-התייצבות היא סוג של סרבנות. כדי להצדיק אותה יש צורך בהוראה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה. כל הטענות המוצדקות נגד הקואליציה, הממשלה וראש הממשלה – מצדיקות מחאה. לא סרבנות. וממילא, סרבנות שהפגיעה העיקרית שלה לא תהיה בנתניהו ולא בקואליציה אלא בעיקר במדינה, ולחמאס זו תהיה מתנה – אין לה הצדקה. כבר היינו בסרט אחד של "אי-התייצבות", שפגע בצה"ל ובמדינה. אין צורך בסרט נוסף.
