שום גבה לא הורמה ברמאללה כשהוכרז לפני כשבועיים על בחירתו של חוסיין א-שייח' (אבו-ג'יהאד) לתפקיד סגן יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, תפקיד שמשמעותו המעשית היא המשנה לאבו-מאזן. שמו של א-שייח' מועלה יותר מעשור בבורסה של שמות המועמדים הבולטים לרשת את הראיס, והוא נמנה, לצד מאג'ד פרג' (אבו-בשאר), ראש המודיעין הכללי הפלסטיני, עם חוג המקורבים המצומצם שעימם מתייעץ ראש הרשות, ואשר חולשים על רוב תחומי העשייה בה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של מיכאל מילשטיין:
סיפורו האישי מייצג את הדור שהנהיג את האינתיפאדה הראשונה. הוא נולד ב-1960 ברמאללה והתבגר במציאות של כיבוש ישראלי, תוך היכרות מעמיקה עם החברה הישראלית ורכישת שליטה בעברית, בעיקר במהלך 12 השנים ששהה בכלא. כמו רבים ממנהיגי דור 1987, א-שייח' מגיע ממגזר הפליטים (מוצא משפחתו מהכפר דיר טריף ששכן עד 1948 סמוך ללוד), והוא ראה בפעילות הפוליטית אמצעי למוביליות. הוא צמח כמפקד בתנזים (מערך השטח של פתח), השתלב בראשית ימי הרשות בביטחון המסכל, אך פרש במהרה לאחר סכסוך עם מפקד המנגנון, ג'יבריל רג'וב, שנמשך עד היום.
כוכבו דרך סביב שני תהליכים שהיו שלובים זה בזה: הראשון, שיקום הרשות בעקבות האינתיפאדה השנייה, שלווה בפיתוח קשר יציב עם ישראל, ושיפור מרקם החיים באיו"ש; והשני, עליית אבו-מאזן, מי שהיה ועודנו סנדקו הפוליטי. סימן בולט לתחילת הכשרתו כיורש ניתן ב-2022 כשמונה למזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף וקיבל את תיק המו"מ שבו החזיק סאיב עריקאת עד מותו.
מעבר לקרבתו לאבו-מאזן, א-שייח' שואב את כוחו בעיקר ממקורות חיצוניים, בראשם יחסיו ההדוקים עם ישראל, שהתפתחו מאז 2007, אז מונה לתפקיד השר לעניינים אזרחיים האחראי על הקשר עם ישראל בכלל המישורים. במסגרת זאת, א-שייח' מקיים קשרים יום-יומיים עם ראשי מערכת הביטחון, וכן עם פוליטיקאים (למעט עם הממשלה הנוכחית שנרתעת ממגע, בוודאי פומבי, עם בכירי הרשות), ונמנע ממעורבות בטרור. בנוסף, יש לא-שייח' קשר הדוק עם גורמים אמריקאיים, בפרט עם בכירי ה-CIA.
לצד מקורות העוצמה, יש לא-שייח' גם צדדים אפלים, ובראשם דימוי ציבורי ירוד שמקורו בטענות ארוכות שנים לגבי שחיתות והטרדות מיניות. במדיה החברתית הפלסטינית שכיח לראות תצלומים של בניו ובנותיו שזכו בתפקידים רמים ברשות, חרף גילם הצעיר, נוהגים ברכבי יוקרה, דבר שמוצג כניגוד לחיים הקשים של רוב הפלסטינים, וכן להקרבה ודרך המאבק שנוקטים אחרים. בסדרת סקרים שערך מכון המחקר בראשותו של ד"ר ח'ליל שקאקי מתחילת המלחמה, נע שיעור התמיכה בא-שייח' לנשיאות מ"שיא" של שישה אחוזים לאפס (בסקר האחרון שפורסם השבוע).
א-שייח' הינו אחד האנשים העשירים באיו"ש, ובבעלותו מחצבות, תחנות דלק ובתים, לרבות וילה מפוארת ביריחו. "כל פלסטיני ברחוב מכיר את חרושת השמועות לגביו, שכוללת גניבת עשרות מיליוני דולרים שיועדו לשיקום עזה [לפני המלחמה], גזירת קופונים בהיקף עשרות מיליוני שקלים בספסרות על היתרי תעסוקה שקיבל עקב קשריו עם ישראל, וכן תשלום דמי שתיקה לנפגעות שהטריד מינית, ועל הדרך גם לאבו-מאזן לצורך גיבוי מול התקפות מבית", אומרים בשיחה איש עסקים ועיתונאי מרמאללה.
נקודת חולשה נוספת מגולמת בעובדה שאין לא-שייח' מחנה תומכים רחב בתוך פתח. נהפוך הוא, יש יריבים שמבהירים כי לא יקבלו בהכרח את הפיכתו למנהיג הרשות בעתיד. הבולטים שבהם הם מרואן ברגותי, שלו יריבות ותיקה עם א-שייח', שאחד משיאיה היה כשהאחרון גבר עליו בבחירות שנערכו להנהגת פתח באיו"ש ערב האינתיפאדה השנייה (2000), זכייה שלא אושרה לבסוף על ידי ערפאת. בהקשר הזה עלו טענות כי א-שייח' מנצל את קשריו עם ישראל כדי להבטיח שברגותי הפופולרי לא ישוחרר מהכלא, ובכך יאיים על מעמדו. "חוסיין עובד תמיד למען עצמו ולמען הכיבוש, ואחת המשימות המרכזיות שהוטלו עליו היא לפעול נגד ברגותי", מסביר בכיר הפתח פח'רי ברגותי.
איש עסקים מרמאללה: "כל פלסטיני ברחוב מכיר את השמועות לגבי א־שייח', שכוללות גניבת עשרות מיליוני דולרים שיועדו לשיקום עזה, גזירת קופונים שמנים על היתרי תעסוקה שקיבל בשל קשריו עם ישראל, ותשלום דמי שתיקה לנשים שהטריד מינית"
נקודת תורפה אחרת מגולמת ביחסו העוין של חמאס כלפיו. בניגוד לבכירים בפתח שחמאס מגדיר דמויות לגיטימיות, למשל רג'וב, שאחיו נאיף הוא אחד מראשי הזרם האיסלאמי בגדה; ברגותי, שקידם יחד עם חמאס מהלכי פיוס; ודחלאן העזתי, שמקיים קשר קבוע עם הנהגת הארגון, א-שייח' נתפס כגורם שאוחז בעמדות "בוגדניות": מקיים קשר הדוק עם ישראל וגורמים מערביים, מתנגד (כמו אבו-מאזן) למאבק מזוין, ומעדיף שימור יציבות באיו"ש על פני הפיכת האזור לזירת מאבק, כמו עזה.
"המינוי של א-שייח' נובע מתכתיבים חיצוניים ומשקף את הנטיות האנוכיות של בכירי הרשות. הפלסטינים צריכים להיות מאוחדים סביב המאבק בישראל במקום לעסוק בחלוקת ג'ובים", נטען בהודעת חמאס לאחר בחירתו לסגן, ובמדיה של הארגון הוא תואר כ"איש של ישראל ברמאללה" או "אביר התיאום הביטחוני". הפובליציסט יאסר עז א-דין, המזוהה עם חמאס, טוען השבוע: "אסור להכיר בסמכותו של א-שייח' או בכלל להיות עימו בקשר. ההנחיה לגבי מינויו יצאה מבית אל [מפקדת המינהל האזרחי], והוא משרת של ישראל שנדרש להפגין הצטיינות יותר מכל קצין במינהל".
הפלסטינים תוהים לגבי הסיבה והעיתוי למינוי. רבים מהם משערים שברקע עומד לחץ אמריקאי כבד על אבו-מאזן להפגין רענון במבנה המסואב של הרשות, שלא השתנה שנים – זה שני עשורים שלא נערכו בחירות – וזוכה לדימוי שלילי בציבור. אם הדבר היה תלוי רק בראיס, ספק אם המנהיג בן ה-89, שלא עושה סימני עזיבה וחרד דרך קבע מחתרנות פנימית, היה נוקט צעד שכזה.
המינוי מתרחש בתקופה רווית איומים מבחינת הרשות: ישראל נערכת לכיבוש הרצועה, דבר שעלול להקרין על המציאות באיו"ש; בכירים בממשלה, ובראשם סמוטריץ', מבהירים שהרשות היא אויב שיש למוטט ולספח שטחים בגדה; חמאס תוקף בחריפות את הממשל ברמאללה המתואר כמשת"פ, ומנסה להתסיס את השטח נגדו; והציבור מתעב אותו, אך מקבלו כרע במיעוטו, שעדיף על גורל עזתי.
כל דבר שניצב בפני ישראל מכיוון הזירה הפלסטינית הוא "מורכב". א-שייח' הוא לא שותף אידיאלי, אבל הוא הרע במיעוטו בהשוואה ליתר החלופות. הוא לא יהיה כנראה מנהיג שיכריע הכרעות מדיניות היסטוריות שמהן נמנעו קודמיו, וממנו גם לא תגיע ישועה לשלטון אפקטיבי על עזה. עם זאת, א-שייח' מגלם המשכיות ליציבות היחסית שמאפיינת את שני העשורים האחרונים באיו"ש, ואשר רבים מדי ממהרים להקל בה ראש באחרונה, בלי להבין שהאלטרנטיבות הן אנרכיה וגל טרור, שלטון חמאס, או גרוע מכל – שליטה ישירה שמשמעה התבססות מדינה אחת בין הים לירדן.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 09.05.25
