אין בתרמילי יותר מדי מילים טובות לכתוב על התנהלות היועצת המשפטית לממשלה. למן השבעת הממשלה הנוכחית, רבות מפעולותיה חורגות מהמסורת, נעשות ללא סמכות ורק מחזקות את חוסר האמון של ציבורים הולכים וגדלים במערכת המשפט, שהופכת לשיטתם לנשק של "המעמד הראשון" המבקש לכפות רצונו על שאר העם. אלא שכידוע, אסור לתת למקרים קשים ליצור דין רע (Hard Cases Make Bad Law) ולכן עדיין פיצול תפקידה לשניים ‑ אסור שייעשה. לא רק שהפיצול לא יפתור את בעיית הכוח העצום שנתון בידיה ושמנוצל לא פעם בשרירות לב לטובת אינטרסים מעמדיים וקבוצתיים, אלא אף יחמיר אותה.
ראשית, משום שגם אם התפקיד יפוצל לשניים, עצמאות שני המשפטנים הבכירים חייבת להישמר כבעלי "שיקול דעת מקצועי עצמאי ובלתי תלוי ברשויות השלטון". כך שלמעשה נוצרים שני ראשי פירמידות עצמאיים, כשהתחרות ביניהם עלולה להביא להקצנה שתגביר את חוסר הוודאות ולחוות דעת סותרות בין השניים. לצורך העניין, ייתכן מצב שבו היועץ המשפטי יאשר לממשלה להתנהל בצורה מסוימת, ואחרי כן התובע הראשי יתבע אותה בשל כך. שוב, ייווצר קשר בין שתי הפונקציות, שיהיה קשר מסובך ומבלבל, ויימתח בין הקצוות המרוחקים ביותר. קשר שיחייב למעשה בכל שאלה משפטית לפנות להכרעת בית המשפט, ועד אז יביא לאנרכיה שלטונית. זה מסוכן.
אם יפוצל התפקיד, ייתכן מצב שבו היועמ"ש יאשר לממשלה להתנהל בצורה מסוימת, ואז התובע הראשי יתבע אותה. בין הפונקציות ייווצר שוב קשר, רק יותר מסובך ומסוכן
שנית, הפיצול לא יפתור כלל את בעיית הפיתוי שיוצר שילוב התפקידים של ייעוץ משפטי ותביעה כללית בעבור פוליטיקאים שינסו להשתלט על התפקיד משיקולים זרים, כפי שראינו בפרשת בר-און חברון, אלא רק יעצים אותה. אם ממשלה אחת תמנה יועץ קיצוני לטובתה, תמהר הממשלה שאחריה למנות תובע קיצוני לטובתה כדי לאזן, וחוזר חלילה. בדיוק כפי שקרה בעליון האמריקני, עם מינוי השופטת הקיצונית איימי קוני בארט במקום רות ביידר גינסבורג שעם השנים "שברה את הכלים" והקצינה מאוד. לא בכדי ועדת הנשיא שמגר שהוקמה בעקבות אותה פרשה ושישבו בה שרי המשפטים דוד ליבאי, משה נסים וחיים צדוק לצד ענקית המשפט פרופ' רות גביזון, קבעה שלא נכון לפצל את התפקידים.
שלישית, הוצאת היכולת להגיש כתבי אישום בשלב זה תפגע במעמד היועמ"ש. יש לזכור שבניגוד לשופטים שהחוק קבע את עצמאותם, עצמאות היועמ"ש לא עוגנה בשום דבר חקיקה ולא ניתנו לה כל הגנות. הכול עוצב במעין תורה שבעל פה בין הממשלה לבין בית המשפט העליון, וכידוע, על תורה שבעל פה רבים החולקים (זו הזדמנות לבאר בדותות לגבי ניכוס כוח שלטוני על-ידי המשפט ולהבהיר שכמעט כל סמכויות היועץ אושרו בממשלות השונות). משכך, הפיצול יחליש את מוסד היועץ, שכאמור אין לו הגנות אחרות בדין ויהיה בבחינת גזיזת מחלפות ראשו של שמשון.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי סיבה רביעית התומכת בהשארת המצב כמות שהוא היא הצורך לשמור על עמדת מדינה אחת. שורה של פסקי דין קבעו בתבונה ש"כידוע יש מדינת ישראל אחת, וממשלה אחת, ויועץ משפטי לממשלה אחד… תזמורת אחת היא ומנצח לה אחד, במישור הכולל - הממשלה, שבמקרה של חילוקי דעות על ראש הממשלה להביא את הדברים לדיון ולהכרעה בה, ובמישור המשפטי - היועץ המשפטי לממשלה". הפיצול ייצור תמריץ הפוך לכל רשות לעמוד על שלה כחלק מהמחנאות שתיווצר במקום להגיע להסכמות עם שאר הגורמים, מה שיביא לקושי בגיבוש מדיניות אחידה של כל מרכיבי הרשות המבצעת.
שילוב פוטנציאלי של כל הסכנות שתוארו גובר על פוטנציאל הסכנה הנוכחית שנובעת מהצטברות כוח רב מדי, כמעט כוח מוחלט, בידיים מעטות מדי. עד שיחוקק חוק יסוד היועץ המשפטי לממשלה שיעניק סמכויות לתפקיד לצד מגבלות לבעליו, אסור לשנות את המצב. זה הרע במיעוטו, תרתי משמע.
