זו מדינה שהשמחה בה לעולם לא שלמה. תמיד ישנו איזה כאב חד שמלווה אותה כמו אפנדציט מודלק, מזכיר לנו איפה אנחנו חיים – אי-שם במעלה מדד האושר, גבוה במדד הכאב.
יום האתמול המחיש את זה באופן מושלם. מצד אחד, התרגשות עצומה, אותנטית, על שובו של חייל חטוף הביתה אחרי 584 ימים. כמה התגעגענו לטקסים הנבזיים האלה שהיו מכינים בחמאס לשבויים שהוחזרו לישראל. זה היה אכזרי, מצמרר, אבל אי–אפשר היה להפסיק להסתכל. לבחון בעיניים מודאגות את האנשים שראינו עד עכשיו רק בתמונות, כאילו היו תמונות של בני משפחה שלא הכרנו מתוך אלבום התמונות המשפחתי. והנה הם מופיעים לפנינו, שדופים, חיוורים, חלשים – אבל בחיים.
העיקר שהוא עומד על הרגליים, אמרנו. פה כבר יטפלו בו. הוא יהיה בסדר. ואז הפגישות עם ההורים, הסבים והסבתות, החברים והחברות. כמה דמענו. כמה התרגשנו. אי–אפשר היה להפסיק להסתכל במראות בלופ אחד גדול שלא נגמר. לא רק משפחות החטופים הן משפחה אחת. כולנו משפחה אחת.
הלב יוצא אל מי שנותר מאחור, כשאין שום רמז מתי הם יחזרו. אם הם יחזרו. מי יודע מתי תהיה עסקת חטופים נוספת, אם תהיה. את מי היא תכלול ומי יישאר מאחור
ומהצד השני של האושר – בני משפחותיהם של 58 החטופים האחרים שנמצאים עדיין בעזה. הלב יוצא אל מי שנותר מאחור, כשאין שום רמז מתי הם יחזרו. אם הם יחזרו. מי יודע מתי תהיה עסקת חטופים נוספת, אם תהיה. את מי היא תכלול ומי יישאר מאחור. רק לראות איך הם עלו אתמול לשידור, ומתוך התסכול והכאב הגדול על המשך ההפקרה של ילדיהם השתתפו בשמחתה של משפחת אלכסנדר.
אין מי שלא מכיר את שמו של עידן אלכסנדר, לוחם גולני, שנחטף ב–7 באוקטובר ממוצב נחל עוז. חייל בודד שנולד בארה"ב וגדל בניו-ג'רזי ובגיל 18 החליט עלות לישראל ולהתגייס כחייל בודד. איך באותה שבת של חג היה צריך לצאת הביתה אבל התנדב להישאר בבסיס. במשך 584 ימים נאבקו הוריו וסבתו על חזרתו. אין ילד שלא מכיר את הפנים המחייכות שלו, העתק פניה של אימו יעל, שנלחמה על שובו בארץ ובעולם. ומי לא מכיר את סבתא ורדה, האישה האלגנטית עם הכובע, שהייתה מגיחה מפעם לפעם לאולפנים ומרשימה באיפוק שלה, בעדינותה ובנימוסיה.
לולא נתניהו היה משתמש בביטוי ''מדינה מורכבת" על קטאר, אפשר היה להשתמש בו ביחס למדינה שלנו. כי הרי באיזו עוד מדינה אפשר למנות ביום עבודה אחד את המשך המשפט של ראש הממשלה; דיון בהארכת מעצרו של היועץ הבכיר שלו; שחרור חייל חטוף ממנהרות חמאס; הלוויה של חייל שנפל לפני 43 שנים ודילוגים של הבית הלבן באזור מעל לראשינו.
ספק אם מדד האושר של נתניהו היה אתמול כמו של רוב הציבור. איך לומר? פחות. מה שקורה בימים אלה מאחורי גבו על-ידי “הנשיא האמריקני הכי אוהד של ישראל”, כדבריו של נתניהו, הוא לא פחות מסירוס מוחלט של ראש ממשלת ישראל. אי-אפשר שלא לשמוח על השבתו של עידן אלכסנדר הביתה. כל חטוף שחוזר זו הקלה גדולה. אבל קשה להאמין שנתניהו חי בשלום עם האופן שבו זה קרה: נשיא אמריקני מחליט לשחרר אומנם אזרח אמריקני, אבל חייל בצה"ל – ועושה את זה בלי לערב או אפילו לשתף את ממשלת ישראל.
עוד תחושה שקשה להשתחרר ממנה היא הפגיעה באתוס הציוני. מדינת ישראל קמה כדי להעניק מעטפת הגנה לאזרחיה. מה שאזרחי ישראל למדו אמש זה שמעטפת ההגנה היא למי שמחזיק דרכון זר. איך אמר לי מישהו? כדי להיחטף צריך דרכון ישראלי, כדי להשתחרר – דרכון זר. זו תחושה נוראה, שאמורה לפגוע בכל אחד מתושבי ישראל, לראות איך נשיא ארה"ב דואג לאזרחיו ואיך ממשלת ישראל מפקירה שוב ושוב את תושביה, עד כדי שמשפחות חטופים מספרות שנציגי ממשלה מציעים להן בשקט שיפנו לארה"ב שתעזור.
אם חשבנו שישראל רושמת לעצמה הישג אחרי שחרורו של אלכסנדר ללא תמורה שלנו – אז ממש לא. חמאס רשם לעצמו הישג גדול בכך שניהל שיחות ישירות עם ארה"ב ועוד מאחורי גבה של ישראל
אם חשבנו שישראל רושמת לעצמה הישג אחרי שחרורו של אלכסנדר ללא תמורה שלנו – אז ממש לא. חמאס רשם לעצמו הישג גדול בכך שניהל שיחות ישירות עם ארה"ב ועוד מאחורי גבה של ישראל. מישהו היה מאמין לפני שנה וחצי שזה יכול לקרות? שארה"ב תנהל מגעים עם ארגון הטרור הרצחני הזה, שאנס ורצח וחטף אזרחים? חמאס גם השיג את מה שהוא חתר אליו בתקופה האחרונה: סיוע הומניטרי שייכנס לעזה. כבר בימים הקרובים נוכל לראות משאיות עושות את דרכן לתוך הרצועה.
עוד הישג של חמאס זו דחייה נוספת במבצע שמתכנן צה"ל בעזה, שנקרא "מרכבות גדעון", שנכון יותר לכנות אותו מרכבות גידון, על שמו של מי שקנה שקט לממשלתו של נתניהו. השאלה עכשיו היא אם בכלל המבצע ייצא לפועל, או שמי יודע, אולי נמצא את עצמנו בימים הקרובים נכנסים לתוך מו"מ לעסקה מלאה.
עכשיו לך תסביר בעולם שכל זה קרה בגלל הלחץ שאנחנו מפעילים על חמאס.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.05.25
