תפקידה המרכזי של מערכת חינוך ציבורית הוא לגדוע את הקשר בין מי שנולדת, ובין מי שתהיה במשחק החיים. היא אמורה להעניק לכל ילד וכל ילדה את התכונות והמשאבים ההוגנים כדי להיות שחקן משמעותי שמתבטא בשגשוג חברתי, כלכלי ותרבותי, בלי קשר לנסיבות חייו.
החזון יפה, המציאות הרבה פחות: בישראל הפערים רק גדלים, וכל הניסיונות לצמצם אותם נכשלו. רק לאחרונה התפרסם ניתוח של חברת מדלן המראה שככל ששכרם של ההורים גבוה יותר, כך גדל הסיכוי של ילדיהם להשיג בגרות טובה. דהיינו, מתמטיקה ואנגלית ברמה של 5-4 יחידות. בגרות טובה יותר איננה רק מפתח לשני השערים החשובים לחברה הישראלית – אוניברסיטה וצבא – אלא גם עדות לתהליך של רכישת תכונות יסוד קריטיות לשגשוג אישי.
הסיבות ידועות ומוכרות: המעורבות הגוברת של רשויות מקומיות וההבדלים הכלכליים ביניהן, היעדר תקצוב דיפרנציאלי, אי-היכולת למשוך מורים טובים, חוסר הנגישות למשאבי תרבות ועוד. אבל בבסיס הגדלת הפערים ניצבת תפיסת עולם מסוכנת ומעוותת.
למעשה, המחקר מעיד על כשל מחשבה יסודי שמטעה אפילו את הילדים עצמם וגורם להם לחשוב שהם מוכשרים פחות. בניגוד למחשבה הטבעית, ההצלחה במבחנים לא קשורה לכישרון או ליכולת מולדת, אלא למעטפת חברתית-קהילתית שמעניקה פיגומים ועוגנים שמאפשרים אותה. פדגוגיה היא עניין של גאוגרפיה, ומתמטיקה היא עניין של אתיקה.
כישרון מולד ותכונות מולדות כמעט שאינם קשורים לשגשוג בחיים. הסביבה לא מעניקה רק משאבים חומריים אלא גם תכונות מנטליות שהן הגורם המרכזי לשגשוג בעולם כאוטי. כך, למשל, תכונה חשובה כגון פרו-אקטיביות היא תוצר של מעטפת קהילתית. אקטיביות ופסיביות אינן תכונות מולדות אלא תוצר של מעטפת קהילתית: בית אקטיבי יוצר בוגר אקטיבי. למרבה הפרדוקס, אקטיביזם חברתי הוא פריבילגיה של חזקים. אפילו תכונה כמו חוסן אישי, שכמעט כל מחקר מראה שהיא עליונה על כישרון מולד, היא תוצר של מעטפת קהילתית ומשאבים קהילתיים. גם חלומות ושאיפות הם תוצר קהילתי-חברתי שמקורו בדמויות שהילד בא איתן במגע ובנתיבי החיים שהן פותחות בפניו. מה שנראה לילד כאפשרי וממשי במקום אחד, נראה לילד במקום אחר כפנטזיה.
אנחנו לא קונים בתים ודירות אלא קהילות
ואין זה מקרי שהמחקר מתפרסם באתר מדלן. אנחנו לא קונים בתים ודירות אלא קהילות שמעצבות את מעטפת החיים של ילדינו וחוסכות לנו מאמץ חינוכי. אם מרבית בני הנוער ביישוב שלי נוהגים ללכת לתנועות נוער (שהן מחוללות חשובות של חוסן ואקטיביות), כמעט שלא אצטרך להשקיע מאמץ בשכנוע הילד שלי להצטרף.
הבעיה הגדולה היא הנחת היסוד השגויה: "כל מי שרוצה יכול". לפעמים מקורה בתמימות ולפעמים היא גובלת בהונאה חינוכית. האמונה המוטעית בעוצמתו של כוח הרצון מובילה להתנערות מאחריות, וסופה האשמה של הנכשל בכישלונו: או שאתה לא מספיק מוכשר או שאתה לא מספיק רוצה.
אלא שהרצון כשלעצמו חלש הרבה יותר ללא מעטפת קהילתית-חינוכית. ההבדל בין הילדים בישראל לא נעוץ ברצון שלהם, אלא במעטפת של הרצון השברירי שלהם. טיפוח האמונה המיסטית בכוח הרצון הוא נתיב מתוחכם "לדפוק" את החלשים.
ומה שמטעה ומבלבל הוא בודדים שמצליחים לצאת מתוך עולם של מצוקה ושל נחשלות לימודית. כל אחד מכיר איזה "מישהו שעשה את זה". עולם החינוך והחברה ניזון מסיפורי הצלחה מרגשים. אלא שמערכת חינוכית לא עוסקת בכוכבים בודדים, אלא בהמונים. על כל אחד שראית שיצא מתוך המצוקה ובנה את עצמו, יש מאות שנשארו מאחור. סיפורי הצלחה הם עלה התאנה של המערכת שרק מגדילה את הפערים.
שמעון אזולאיללאשינוי יבוא משינוי צורת החשיבה המתמקדת בפרט ועליונותו המדומיינת, ומתעלמת מן הקהילה שעוטפת אותו. שינוי יבוא מחיזוקה ועיצובה של הקהילה: משפחה, בית הספר ומרחב המגורים – ומהכרה באחריותה ביצירת מעטפת שמאפשרת התפתחות איטית.
אין זו חוכמה גדולה להצביע על הגאונים הבודדים אלא על הבינוניים, שהם מרבית תלמידי ישראל. הצלחה של החינוך ושל צמצום הפערים תהיה כאשר נראה תלמידים בינוניים מאזורי מצוקה וילדים מעוטי יכולת כלכלית שמצליחים להשיג בגרות איכותית וטובה. את הבינוניים מאזורים חזקים מוצאים תמיד בעמדות מפתח.
כל אחד זקוק לקהילה שתאמין בו, בעיקר ברגעים שבהם הוא מפסיק להאמין בעצמו.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.05.25
