אישורו בקריאה ראשונה של החוק לאיסור צריכת זנות הוא רגע חשוב בהיסטוריה הארוכה של המאבק בזנות בישראל. עשור של מאבק ציבורי ותקשורתי הגיע אתמול קרוב מתמיד לקו הסיום המיוחל, שיושג עם כניסתו הרשמית של האיסור לספר החוקים.
החוק אומנם מטיל על צרכני הזנות קנס בלבד, אך ברמה ההצהרתית יש לו חשיבות גדולה יותר מכל סכום כספי. החוק הוא קודם כול אמירה: צריכת זנות היא מעשה פסול, ומי שצריך לשאת בתוצאות הם הצרכנים, ולא הנשים בזנות.
אלא שהחוק הוא רק שלב ראשון. כמו חוקים חשובים רבים, גם במקרה הזה, ללא אכיפה יישאר החוק בגדר אות מתה.
לפני חמש שנים, כשנכנסה לתוקף הוראת השעה האוסרת על צריכת זנות, נראה היה שגם המשטרה מיישרת קו עם המחוקק. מאות קנסות חולקו מדי חודש, והכניסו לתודעה את מה שהיה עד אז בגדר משאלת לב בלבד: אכיפה שמטילה אחריות על הצרכנים. מחקר שערך לאחרונה מכון "ברוקדייל" מלמד שהאכיפה - כשהיא מתבצעת - מצליחה להשיג את מטרותיה: ממצאיו מצביעים על צמצום הביקוש לזנות בעקבות אישור החוק, ועל צמצום צריכת הזנות במקומות שבהם הוא נאכף ובתקופות שבהן הוא נאכף.
אלא שמאז האכיפה מדשדשת, ובשנה האחרונה היא הגיעה לשפל חסר תקדים. על-פי התנועה לחופש המידע, בשנת 2024 חולקו 173 קנסות בלבד על צריכת זנות. רוב תחנות המשטרה בארץ אינן אוכפות את איסור צריכת הזנות, אפילו לא באופן סמלי: מעט הקנסות שחולקו בשנה החולפת ניתנו על-ידי שלוש תחנות משטרה בלבד. כך לא נראית אכיפה, כך לא נראית משטרה שמבינה את חובתה כזרוע האמונה על שמירת החוק בישראל.
קל לעצום עיניים, לפטור את הזנות כתופעה שתמיד הייתה כאן ותמיד תהיה. אבל מי שיבקר באחד מ-16 "מרחבי הלב" הפועלים בחסות משרד הרווחה עבור צעירות על רצף הזנות, יגלה את הפינות החשוכות שבהן היא צומחת. הוא יפגוש שם נשים צעירות, צעירות מדי, שהגיעו אל הזנות דרך פגיעה מינית, משפחות קשות יום ומערכת שלא ראתה אותן באמת.
לא מדובר בתופעת שוליים: לפי נתונים שאסף מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות, מהגופים המשמעותיים שהובילו את המאבק לחקיקה, בישראל ישנם כ-3,000 קטינות וקטינים בזנות. מספר בלתי נתפס, רחוק בהרבה מהמספרים הרשמיים. "רבות מהנשים הבוגרות בזנות דורדרו אליה בהיותן קטינות", מסביר הדוח של מטה המאבק, "הזנות אינה 'מקצוע' או 'אקט' חד-פעמי, כי אם חוויית חיים כוללת המשפיעה על מצבן הנפשי, הגופני, הבריאותי והרגשי של המצויות בה".
מי שיישאר עוד קצת באחד מ"מרחבי הלב" אולי יפגוש שם את א', שנסיבות חייה הובילו אותה אל לב תעשיית הזנות. הוא ישמע על מסכת של אלימות מצד לקוחות, ועל יחס מזלזל מצד המשטרה. הוא ישמע על אישה אמיצה, שנאבקת לצאת מתוך המעגל הזה בכל יום מחדש. וכאן צריך לדבר על הרגל השנייה של החוק. לצד הגברת האכיפה, צריך גם שיקום. התשתית לכך קיימת, אבל רחוקה מלהספיק.
שירה קדרי-עובדיההמחקר של "ברוקדייל" מציין, בין היתר, מחסור באנשי מקצוע המתמחים באוכלוסיות מסוימות, כמו טרנסים וטרנסיות ונשים בזנות בחברה הערבית. גם הפריסה הגאוגרפית של מסגרות השיקום אינה מספקת. ובעיקר, כמו תמיד, נשות הטיפול שפוגשות באופן יומיומי את הנשים, זקוקות לתנאים טובים יותר כדי שיוכלו לעשות את עבודתן.
"אני המנהלת של המרכז, המזכירה, רכזת תחום ההסברה, מדריכת צוות, קניינית, אחראית תקציב, עובדת סוציאלית", סיפרה אחת מנשות המקצוע במרכז לשיקום נשים בזנות, במסגרת המחקר. בלי השקעה בהן, ובתשתית שמאפשרת לנשים בזנות לצאת לחיים חדשים - לא יעזרו כל החוקים שבעולם.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.05.25
