"הגיע זמנם של הענקים", "נוצרה ברית אסטרטגית איתנה למען שלום העולם כולו", "החל תור זהב במזה"ת", "אחדות אינטרסים", "ביקור היסטורי", "מקדמי האופק של האנושות", אלה רק מקצת התיאורים שמילאו השבוע את המדיה הסעודית ואת הנאומים שנשאו בכירי הממלכה, ובראשם נסיך הכתר, מוחמד בן סלמאן (MBS), בהתייחסות לביקור טראמפ באזור.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של מיכאל מילשטיין:
ריאד שימשה השבוע המארחת הראשית של הנשיא האמריקאי באזור, וקיבעה את הנרטיב שמדובר באירוע היסטורי שמחזק את הברית האסטרטגית ביו שתי המדינות, וממחיש שהממלכה היא נכס אמין ויציב עבור ארה"ב לצורך עיצוב וייצוב המזה"ת, או כפי שהגדיר זאת טראמפ: "הגעתי לריאד כדי לדבר על עתיד מזהיר למזרח התיכון". מבעד לשורות ניכר ניסיון סעודי לערער על ההתהדרות ההיסטורית של ישראל בתואר בעלת הברית החשובה ביותר של וושינגטון במזה"ת.
השבוע החולף מלווה בתחושה כי העולם הערבי למד לדבר טראמפית טוב יותר מישראל. הערבים מבינים את החשיבות האדירה שמייחס טראמפ לכסף (בערב-הסעודית נחתמו עסקאות בשווי 600 מיליארד דולר, ובקטאר בהיקף של 1.2 טריליון דולר), ואת חזונו לפתור סכסוכים פוליטיים באמצעות דילים. העולם הערבי ער לפער המעמיק באחרונה בין וושינגטון לירושלים ומנסה להסתייע במנוף הכלכלי כדי להניע מהלכים פוליטיים, ובראשם סיום המלחמה בעזה. ביטוי לכך ניתן בהכרזת שר החוץ הסעודי, פייסל בן פרחאן, עם תום ביקור טראמפ בממלכה, כשאמר: "הסכמנו על הצורך לעצור את המלחמה בעזה, לשחרר את כל החטופים, ולהכניס סיוע הומניטרי לרצועה".
"זהו הביקור הראשון זה 20 שנה של נשיא אמריקאי בערב-הסעודית שלא מתקיים תחת עננה של משבר בין המדינות. נהפוך הוא: מסתמן חזון משותף, שמתבטא בזיקה ההדוקה בין תוכניות טראמפ לגבי המזרח התיכון בפרט והעולם בכלל, ל'חזון 2030' שהגה בן סלמאן להפיכת ערב-הסעודית לכוח אזורי מוביל ולייצוב המרחב בהנהגתה. זה לא סבב השקעות, אלא ביקור עם ממד אסטרטגי עמוק", מסביר העיתונאי הסעודי טארק אל-חמיד. "הביקור מגלם שיא בקשר בן כמאה שנה בין ערב-הסעודית לארה"ב. האירוע חושף בפני העולם את הממלכה כיעד אטרקטיבי להשקעות בענפי האנרגיה, אך גם ההייטק והבינה המלאכותית", מסביר החוקר הסעודי ד"ר מוחמד אל-חרבי, ומוסיף עמיתו עלי אל-ח'ארמי: "הביקור משקף הבנה לגבי משקל ריאד בייצור איזונים לא רק במזה"ת, אלא בעולם כולו, כפי שמשתקף במעורבות הסעודית ביישוב סכסוכים בינ"ל, בעיקר באוקראינה".
ולחגיגה האזורית המתרחשת השבוע לא מוזמנת ישראל, שערב 7 באוקטובר פינטזה על פתיחת שגרירות בריאד וניהלה ויכוח סוער על מה ניתן לוותר למען יחסים עם הסעודים. "מפגשים רבים עם גורמים סעודיים, לרבות בכירים, ממחישים לי כמה לקויה התפיסה הישראלית את הממלכה", מסבירה ד"ר שירה עפרון, עמיתת מחקר במכון RAND וראש אגף המחקר ב-Israel Policy Forum. "בישראל יש אשליה שניתן לקדם נורמליזציה עם ריאד בלי לעסוק בנושא הפלסטיני, בטענה שהסעודים לא סובלים את הפלסטינים, וכמהים לטכנולוגיה הישראלית ולשת"פ נגד האיום האיראני המשותף. ממש בשבוע שעבר נועדתי עם גורמי ממשל סעודיים שהבהירו כי לא תהיה התקדמות מול ישראל כל עוד נמשכת המלחמה בעזה, וכי הם מונחים לתבוע מדינה פלסטינית ולא רק 'אופק מדיני'. בן סלמאן עצמו מעיד כי לא משנה מה בליבו על הפלסטינים, משנה שיש ציבור גדול בממלכה, בעיקר צעירים, שדמם רותח נוכח המתרחש בעזה ובאיו"ש".
סוריה היא מוקד מרכזי בדרמות של השבוע החולף. "מה לא אעשה למען נסיך הכתר? הוא אדם ענק ואני אוהב אותו", אמר טראמפ כשהסיר ביום שלישי את הסנקציות על סוריה לבקשת בן סלמאן – ולפי המדווח, בניגוד לבקשת נתניהו – מה שגרר תשואות ממושכות באולם בריאד וחפלות לתוך הלילה בדמשק. אבל הדרמה האמיתית התרחשה למחרת, כשטראמפ קיים פגישה עם אל-ג'ולאני (שבה השתתף באמצעות שיחת ועידה גם ארדואן), אירוע שכמוהו לא התקיים זה 25 שנים.
ישראל עוברת ממבוכה אסטרטגית למצוקה אסטרטגית בשל צמצום השפעתה ומעורבותה בתהליכים אזוריים אסטרטגיים ופער שנוצר בינה לוושינגטון
"טראמפ חותר לצמצום המעורבות האמריקאית בסוריה, ורוצה לתת לה הזדמנות להתייצב גם ללא סיוע של וושינגטון", מסבירה ד"ר כרמית ולנסי מ-INSS. "טראמפ מציב תנאים, בהם הרחקת גורמי טרור מסוריה, ובראשם דאעש [שבו אל-ג'ולאני היה חבר בעבר], אבל בניגוד לממשלי העבר, לא מתעקש על זכויות אדם ומיעוטים".
ההכרה הבינ"ל הגוברת באל-ג'ולאני צריכה להבהיר לישראל שסוריה לא תהיה לעד מגרש משחקים חופשי, כפי שהיה מאז הפלת משטר אסד, וכי רוב העולם לא רואה באל-ג'ולאני "ג'יהאדיסט בחליפה". "ישראל הייתה מעדיפה עמדה בינ"ל קשוחה יותר כלפיו, אבל תיאלץ לחשב מסלול מחדש בנוגע למדיניותה כלפי סוריה. המפגש בין טראמפ לאל-ג'ולאני ממחיש את תפקידה השולי של ישראל בעיצוב הסדר האזורי, לעומת זה העולה של טורקיה וערב-הסעודית", מדגישה ולנסי.
4 צפייה בגלריה
טראמפ עם אל-ג'ולאני. סוריה לא תהיה לעד מגרש משחקים חופשי
(צילום: AFP PHOTO / SAUDI ROYAL PALACE / BANDAR AL-JALOUD)
ואכן, ישראל עוברת ממבוכה אסטרטגית למצוקה אסטרטגית בשל צמצום השפעתה ומעורבותה בתהליכים אזוריים אסטרטגיים ופער שנוצר בינה לוושינגטון. לפתיחת הדיאלוג בין ארה"ב לאיראן ולחתימת ההסכם בין וושינגטון לחות'ים, שניהם מאחורי גבה של ישראל, הצטרף השבוע מהלך מטלטל במיוחד: שחרורו של עידן אלכסנדר, שהיה גם הוא תוצאה של דיאלוג בין ארה"ב לחמאס מעל ראשה של ישראל. "יש תועלת רבה בשיח ישיר עם חמאס, וסביר שנמשיך בכך לטובת שחרור כל החטופים", הכריז שלשום ב"אל-ג'זירה" מייקל מיטשל, הדובר האזורי במחלקת המדינה.
הדבר מחייב לערער על הקונספציה שהתקבעה מאז הבחירות בארה"ב ולפיה "טראמפ עימנו באש ובמים", אך במקביל להיזהר מסיסמאות כפי שהשמיעו השבוע חברי קואליציה (כולל שרים), ולפיהן "הגיעה העת להיגמל מהתלות בארה"ב", "איננו הכוכב ה-51 בדגל האמריקאי" ואף "התברר שהנשיא המכהן גרוע מביידן", מה שעלול להיתפס על ידי טראמפ ככפיות טובה שמצדיקה ענישה.
הדבקות ביעד של כיבוש הרצועה תוך ניהול עימות לזמן בלתי מוגבל, לצד המשך ההתכתשות עם החות'ים והתקיפות בסוריה ובלבנון, גורמים לישראל להצטייר – בעיני העולם הערבי ורוב המערב – כגורם סרבן הפועל נגד המגמה הבינ"ל לסגירת הסדרים באמצעות דיאלוג, שמוביל טראמפ עצמו. הדבר בלט בהפסקת האש שקידם בראשית השבוע בין הודו לפקיסטן, במעורבותו העמוקה בסיום המלחמה באוקראינה, בדיאלוג עם איראן, ובהרגעת קרבות המכסים עם סין.
ממשלת ישראל, שמתהדרת בקרבה למקבלי ההחלטות בוושינגטון, חוזה השבוע בשביעות רצון מופגנת מצד יריביה, שלמדו ברובם כיצד חושב ופועל טראמפ: חמאס שמתגאה כי מתקיים עימו שיח ישיר, למרות תביעת ישראל להכחדת הארגון; איראן שמקרינה רגיעה מסוימת נוכח הדיאלוג בנושא הגרעין (אם כי רחוקה מהביטחון שאפיין אותה לפני ניצחון טראמפ); וכן קטאר שבה ביקר השבוע, וטורקיה שהוא צפוי להגיע אליה היום, הנתפסות בעיניו כשחקניות מפתח באזור וזוכות לשבחים מפיו.
מול עיניה של ישראל מתרחשים שינויים טקטוניים ומתעצב מרחב שקשריה עימו רעועים. "כמעט כל מנהיגי ערב, כולל כאלה שהם יריבים, עלו על רכבת ההסדרים עם טראמפ, בעוד ישראל נותרה מאחור בתחנה", אומרת אמירה אורון, בעבר שגרירת ישראל במצרים. "בשבת צפויה להתכנס בבגדד ועידת פסגה של הליגה הערבית, שם מנהיגי ערב צפויים להעמיק את התיאום בעקבות ההתפתחויות הדרמטיות ולגבש אסטרטגיה סדורה. ישראל לא תתפוס מקום מרכזי אמנם אבל היוזמה המצרית בנוגע לעזה תוצג שוב".
המיקוד במלחמה בעזה ובמשברים פנימיים, כמו חוק הגיוס, קטארגייט ומשפט נתניהו, מפריעים לזיהוי משברים חמורים נוספים שמתקדמים לעבר ישראל במהירות, ובראשם קרע עם אירופה, בפרט עם צרפת, שתוקפת בחריפות את מדיניות ישראל בעזה ומקדמת יחד עם ערב-הסעודית יוזמה שתוצג בחודש הבא להכרה בינ"ל במדינה פלסטינית. "אף אחד לא יכתיב לנו מדיניות", ענה השבוע שר החוץ הצרפתי בתגובה לאיום מצד סער לנקוט מהלכים חד-צדדיים נגד פריז, ומקרון מצידו הגדיר את מדיניות נתניהו בעזה "מבישה", בשל הגבלת הכנסת הסיוע ההומניטרי. נתניהו בתגובה הכריז: "נשיא צרפת בחר שוב לעמוד לצד ארגון טרור איסלאמיסטי רצחני [הכוונה לביקור אל-ג'ולאני בפריז בשבוע שעבר] וניזון מעלילת דם שקרית".
לכך מצטרף מתח גובר עם מצרים, שמתבטא בעובדה שזה כמה חודשים לא בוצעו חילופי שגרירים. במקום זאת, גוברים האיתותים מצד קהיר ולפיהם מבצע גדול על גבולה של מצרים יגרום להידרדרות ביחסים בין שתי המדינות. "אנו מקווים מאוד שטראמפ יפעיל לחץ על ישראל לסיים את המלחמה בעזה, שממשיכה להתנהל בגלל שיקוליו הפוליטיים של נתניהו", אמר השבוע שר החוץ המצרי.
ובינתיים, בעזה נמשכת הלחימה. ביום שלישי בלט ניסיון החיסול של מוחמד סינוואר, ראש הזרוע הצבאית של חמאס ברצועה, באמצעות תקיפת מתחם תת-קרקעי בחאן-יונס. לאח הצעיר, שעדיין לא ברור אם חוסל, אמנם השפעה רבה בתוך הזרוע, אך הוא רחוק מאחיו בכל הנוגע למעורבות בקבלת החלטות אסטרטגיות, אין לו נוכחות ציבורית פומבית, והוא סוחב שמועות עיקשות בדבר פדופיליה. החיסול, אם התממש, מסב מכה קשה לחמאס, אך פחות ממות יחיא סינוואר או דף.
"שני המועמדים הבולטים להחליף את סינוואר הם עז א-דין חדאד, האחראי כיום על צפון הרצועה מטעם חמאס, ומוחמד שבאנה, מח"ט רפיח [שעולה השערה כי היה גם כן במתחם שהותקף]", מסביר ד"ר עידו זלקוביץ', מומחה לזירה הפלסטינית. "לשניהם ותק כמו למוחמד סינוואר, הם מובילים את הלחימה מראשית המלחמה, ויסייעו בשימור רציפות תפקודית וסדר פנימי בארגון. שניהם זוכים להערכה רבה בחמאס, בין היתר בעקבות מות בניהם שהיו חברים בזרוע הצבאית. יורש פוטנציאלי נוסף הוא ראא'ד סעד, ראש אגף המבצעים בזרוע, השומר על פרופיל נמוך יותר".
למרות המנטרה הרווחת בישראל ש"סינוואר נקט עמדות נוקשות במו"מ וחיסולו הסיר מכשול מרכזי לעסקה", הרי שגם בלעדיו תנאי היסוד של חמאס לכל עסקה לא יהיו שונים, ובראשם תביעה לסיום המלחמה ולנסיגה מהרצועה, לצד דחיית התביעה להתפרקות מנשק ולהתפנות לחו"ל.
מראות השבוע האחרון במזה"ת מעמידים את ישראל בפני צומת T קשה: מצד אחד, מומחש ההפסד האסטרטגי שנגרם בשל המשך המלחמה הרוויה חוסר בהירות ומחלוקות וניצב איום של בידוד גובר, אך מהצד האחר מצווה זיכרון 7 באוקטובר להכריע את חמאס ולחולל שינוי עמוק בעזה. הדבקות במערכה בעזה נשענת על האמירה ש"לא ניתן לסיים את המלחמה כאשר חמאס הנאצים נשארים על הגדרות". לפי הטיעון הזה, ישראל מזמן הייתה צריכה לתקוף את תוכנית הגרעין האיראנית, שמהווה "אושוויץ פוטנציאלי" חמור בהרבה מהאיום העזתי.
הסיסמה "חמאס על הגדר" אינה בהכרח התרחיש הגרוע ביותר שעלול לעמוד בפני ישראל. מערכה בלי קונצנזוס פנימי, יעדים ברורים (למעשה תוך ויתור על החטופים), וללא אמון של הציבור בהנהגה שאינה מסבירה בכנות איך תיראה המלחמה, כמה זמן תימשך ומה יהיו מחיריה – עלולה להיות גרועה לא פחות. בעתיד כנראה לא יהיה מנוס מכיבוש מלא של הרצועה, מיגור חמאס ושהייה באזור לצורך כינון סדר חדש – ללא התיישבות וכשאחריה נסיגה – אבל במציאות הנוכחית של שסע פנימי חריף, ניכור חיצוני עמוק והובלה בידי הנהגה שבראה את קונספציית 7 באוקטובר ולא ברור אם השתחררה ממנה – זה מתכון לאסון.
על כל הנזקים שייגרמו נוכח מימוש ההחלטה לקדם את מבצע "מרכבות גדעון" – למעשה מלחמה בעלת השלכות דרמטיות לטווח הארוך – יש להוסיף את סיכול הנורמליזציה והפגיעה הצפויה בקשרים הבינ"ל: עם העולם הערבי ואירופה בוודאות, וסביר שגם עם וושינגטון, שזנחה את חזון "הריביירה של עזה" וריקון האזור מפלסטינים (ישראל נותרה המדינה היחידה בעולם שדבקה בפנטזיה), ועלולה לתפוס את ישראל כעול המסב נזק אסטרטגי בלי להציג שום חזון למעט מלחמה.
ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
