״עסקת חטופים זו לא עצירה - זה הישג", כך אמר הרמטכ"ל כשביקר אתמול את הכוחות ברצועת עזה והוסיף: "אנחנו פועלים למען זה". דבריו של רב-אלוף אייל זמיר לא מסובכים להבנה: מבצע מרכבות גדעון הוא לא ה-מבצע לכיבוש עזה, אלא מאמץ צבאי מרוכז שבו הרגליים בעזה והעיניים נשואות לדוחא, שם נערך המו"מ להשגת הסכם הפסקת אש והחזרת החטופים.
בדוחא המשלחות דנות על גרסה מעודכנת של "מתווה וויטקוף": ישראל תקבל בסביבות 10 חטופים חיים ומחצית מהחטופים המתים, בתמורה לשחרור מחבלים, הפסקת אש של חודשיים, הכנסה מיידית של סיוע הומניטרי וכן מגעים לעבר נקודת הסיום של המלחמה.
הפעולה ברצועה כבר החלה למעשה לפני מספר ימים, עם התגברות התקיפות האוויריות שנועדו להקל על כוחות הקרקע לקראת חיכוך מוגבר עם מחבלי החמאס. יותר מ–670 מטרות הותקפו, בהן אמצעי לחימה, תוואי מנהרות ועמדות שיגור נ"ט. הפעולה הורגשה היטב גם באוכלוסייה העזתית, שם הרשויות דיווחו על למעלה מ–100 הרוגים.
כפי שהצהיר אתמול דובר צה"ל, סדר הכוחות כרגע ברצועה עומד על חמש מפקדות אוגדה שונות, ברובן על טהרת הכוחות הסדירים שנווטו לגזרה מהגבולות בסוריה ובלבנון וכן מיהודה ושומרון. מי שמחליף אותם שם הם כוחות מילואים. במקרה של מהלך לכיבוש סופי של הרצועה יידרשו גם כוחות מילואים, ובצה"ל יודעים היטב כי שחיקת המערך והיעדר קונצנזוס ציבורי יוצרים שם בעיה. לכן הסכם להשבת החטופים הוא לא רק "הישג", כפי שהרמטכ"ל הציג, אלא צורך מבצעי.
סוף עידן ה"פשיטות"
במידה שהשיחות יתפוצצו ותינתן הפקודה להמשיך, שיטת הפעולה אמורה להיות שונה בשני היבטים מרכזיים שכבר דוברו: סוף עידן ה"פשיטות" ומהפכה בחלוקת הסיוע ההומניטרי. בעניין הראשון, בצה"ל נערכים להחזקת השטחים שייכבשו, בניגוד לטקטיקה של כניסות ויציאות. בעניין השני, הקבינט הורה כבר אתמול להכניס סיוע הומניטרי לעזה, במתכונת מצומצמת יותר מזאת שהייתה בעבר, כשבקרוב אמורה לצאת לפועל התוכנית עליה עבדו בישראל ובארה״ב במסגרתה חברות אזרחיות יכניסו את הסיוע כדי שיגיע ישירות לאזרחים באזורים שבהם צה"ל כבר שולט, ולכן יוכל להעמיד כוחות אבטחה. חמאס, לפי תוכנית זאת, לא ישתלט על המזון, התרופות ויתר הציוד ובכך יאבד אחיזה חשובה מאוד בחיים האזרחיים ברצועה. עם זאת, חשוב לזכור כי מדובר באזור מלחמה, בארגון טרור שנאבק על חייו וכן בחברות אזרחיות שבסך הכול באות לעבוד: לא בטוח שהשילוב של כל זה ביחד ייצור שרשרת אספקה הרמונית.
במערכת הביטחון מאמינים כי אם אכן חוסל מוחמד סינוואר (וההערכות חיוביות, לרבות דיווח סעודי לא מאושר על מציאת גופתו), נוצרה עוד הזדמנות לערער את צמרת הפיקוד והשליטה של מה שנותר מהזרוע הצבאית של חמאס. הסיבה לכך אינה רק חיסול סינוואר עצמו, אלא מי שייתכן שהיה סביבו: מפקד חטיבת רפיח שהיה מועמד לרשת אותו ואולי גם בכירים נוספים. כרגע הדמות שמקבלת את ההחלטות, כך מעריכים בישראל, הוא עז א–דין אל חדאד, מפקד חטיבת עזה. במהלך המלחמה ביתו הותקף מספר פעמים אך הוא לא נפגע. השאלה הדרמטית בעניינו היא אם יצליח לתפוס פיקוד ומה מידת השליטה שלו בתמונת המצב של החטופים: בסוף, אם מגיעים להסכם, צריך שיהיה מי שיממש אותו בשטח ואלה לא אנשי החליפות של חמאס בקטאר.
יוסי יהושוענדמה כי ההתקרבות לצומת מכריע מפעילה גם את חמאס, שביצע ירי של שתי רקטות לעבר קיבוץ בארי. זאת תזכורת למחיר השארת הזרוע הצבאית של חמאס גם ללא האנשים שבנו את יכולות הארגון עד ל–7 באוקטובר: שיקום יכולות ייצור רקטות ושיגורן הוא תמיד אופציה, גם אם אין מישהו שעונה לשם "סינוואר" בהנהגה. מנהיגי הציבור בעוטף רואים בכך חשיבות עליונה: ראש עיריית שדרות, למשל, אומר כי אסור לקבל מצב שבו צה"ל לא מפרק את חמאס, וכי יש לפעול כדי להפוך את עזה ל"עזה הקטנה": להרחיב דרמטית את הפרימטר, להשמיד ולהרוס את כל השכונות הקרובות לגדר ובסופו של דבר לצמצם את השטח בעזה - אחרת תתבצע שוב פלישה. מאחר שגם ממשלות ימין בעולם החלו להשמיע ביקורת על מה שישראל מחוללת ברצועה, מראש ממשלת איטליה ועד מזכיר המדינה האמריקני, לא ברור אם לרעיונות כאלה יש היתכנות. גם חזונות ה"הגירה מרצון" לא התקדמו כרגע לשום מקום, למרות דיווחים כאלה ואחרים על מגעים עם מדינות שלישיות. במילים אחרות: אפילו אם יגיעו להסכם הפסקת אש מחר וסיום המלחמה מחרתיים – כל עוד ברצועה לא קם שלטון פרגמטי באמת (ולא האשליה שמכרנו לעצמנו על חמאס) שנתמך בציבור שרוצה לחיות בכבוד ולא להשמיד שוב את ניר עוז, ישראל תמשיך להתפלש בבוץ העזתי עוד שנים ארוכות.
