אנחנו לוקים בעיוורון. מה שרואה העולם – אנחנו מתקשים לראות. אנחנו עסוקים - גם אני - בזעם קדוש על העולם הצבוע, שלא מבין את צדקתנו. שלא מבין שאנחנו נאבקים בארגון טרור שרוצה להשמיד את כל היהודים ואם אפשר גם את הנוצרים. שלא מבין שחמאס, עוד לפני דאעש, שואף לכיבוש העולם כולו, לצורך הקמת ח'ליפות איסלאמית חשוכה. שלא מבין שישראל לא יזמה את המלחמה הארורה הזאת. שלא מבין שהיא לא פרצה בגלל סגר. שלא מבין שברגע שחמאס ישחרר את החטופים ויסכים לדה-מיליטריזציה – לא יהיה סגר ולא מלחמה. שלא מבין שהמלחמה היא לא של ישראל מול חמאס, אלא של העולם החופשי נגד הג'יהאד באשר הוא, כולל בתוככי המערב.
אפשר להמשיך. יש גם דוברים מצוינים, אנשי אמת, שיודעים לומר את הדברים הללו, ועוד ועוד, גם בערוצים הנחשבים בעולם. מדאגלס מאריי ועד עינת וילף, מנועה תשבי ועד ביל מאהר. ועוד רבים שקצרה היריעה מלהזכירם, שעושים עבודה מדהימה, מול נחשול אדיר של עלילות ושקרים. סיירת מטכ"ל של בעלי חוט שדרה, בודדים מול רבים, שבכל זאת - כדאי להודות - לא מצליחים.
בשבוע שעבר כעסנו על נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שדיבר על הרעב בעזה. עברו שלושה ימים ועכשיו זה נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הידיד החשוב ביותר של ישראל, שמודאג מהרעב בעזה. האם גם עליו נתנפל? גם הוא אנטישמי שונא ישראל? האם יש מנהיג אחד בעולם, חוץ אולי מוויקטור אורבן, שלא אומר את אותם הדברים?
אנחנו באשליה מתמדת שמדובר ב"הסברה". יורשה לי לומר, דווקא כמי שהקדיש חלק ניכר מעבודתו בעשורים האחרונים להפרכת השקרים והעלילות נגד ישראל – שלא מדובר ב"הסברה". משום שעיקר העיקרים הוא מדיניות. בשבועות הראשונים למלחמה, כל מי שהגן על ישראל בערוצי טלוויזיה זרים יודע שבחצי השני של המסך הוצגו בניינים הרוסים ולפעמים גם גופות של ילדים שמחולצות בין ההריסות. אז נכון, חמאס משתמש בילדים ובנשים כמגן אנושי, שככה זה בכל מלחמה, ושתמונות זוועתיות יותר היו בפלוג'ה ובמוסול. אבל זה לא עוזר. ישראל היא לא ארה"ב. אותנו מחפשים, ובקלות בלתי נסבלת גם מוצאים.
בשבוע שעבר, בעקבות הפעולה לחיסול מוחמד סינוואר במנהרות שמתחת לבית החולים האירופי, הופיעה כותרת בבי-בי-סי: "42 פלסטינים נהרגו בהפצצה ישראלית על בית חולים". ביום שישי אחה"צ, כותרת עליונה משמאל בעמוד הבית של אותו ערוץ: "לפחות 50 נהרגו בהתקפה ישראלית בצפון עזה", שבתוך זמן קצר התחלפה ל"קרוב ל-100". הכותרת השנייה בעמוד: "'כאוס מוחלט': רופא בריטי משתף צילומים מבית חולים בעזה לאחר התקיפה הישראלית הקטלנית". והדיווח הקשה מכולם: "הורים בעזה מיואשים משום שילדיהם רעבים כתוצאה מהסגר שהטילה ישראל". הכתבה המצורפת קשה לצפייה. ילדים שנראים כמו שלדים מתחננים לאוכל. אין בן אנוש שיישאר אדיש. "לאף אחד לא אכפת", אמר ח"כ צבי סוכות. לאף אחד?
נניח לטראמפ. הוא קצת באופוריה לאחר מתנה של מטוס מקטאר, השקעות של 1.2 טריליון מאותה מדינה, ועוד 152 מיליארד מסעודיה, ועוד ועוד. עדיין, מרקו רוביו, מזכיר המדינה, הביס שוב ושוב כל טענה מאזור החיוג הפרוגרסיבי. ובכן, בכותרת הראשית בחדשות הבי-בי-סי מהקונפליקט בעזה אומר רוביו בסוף השבוע שהוא "מוטרד מהמצב ההומניטרי בעזה". לטראמפ אכפת. לרוביו אכפת. לרוב היהודים אכפת. גם לי אכפת. ורק לימין האנטי-ציוני, שהשתלט על הממשלה, שחי בבועה, שלא מבין מה הוא מעולל לנו – לא אכפת.
זה לא רק מוסר - זה מסוכן. אנשי הזרם הבדלני במפלגה הרפובליקנית לוחצים על הפסקת הסיוע. בגלל ח"כ סוכות ודומיו, זה עלול להצליח להם
זה לא רק מוסר. זה מסוכן. משום שאנשי הזרם הבדלני במפלגה הרפובליקנית לוחצים על הפסקת הסיוע. בגלל סוכות ודומיו, זה עלול להצליח להם. טענות נגד ישראל במערכה הראשונה הן הגבלות על מכירת נשק במערכה השלישית. ידידי ישראל, יותר ויותר, לא מצליחים להבין מה בדיוק עושה נתניהו. ועם כל הרצון להפריד, נתניהו זה ישראל. אפשר להניח שאנטישמיות חבויה הייתה במערב תמיד. עכשיו היא מתפרצת. חמאס סופג עוד ועוד אבדות, סינוואר ועוד סינוואר, אבל זוכה לעוד ועוד הישגים בזירה הבינלאומית. אנחנו כפסע מתבוסה. ולא בגלל בעיה בהסברה.
היה אפשר גם אחרת. לא הסברה. מדיניות. הצעות נדיבות ופומביות לחמאס, על כך שכל מה שישראל רוצה מסתכם בשחרור חטופים ופירוז הרצועה – בדיוק בהתאם להצעות של הקהילה הבינלאומית. לפעמים עדיף ליזום הפסקות אש, לנצור את האש, כדי לחשוף את סרבנות ואחריות חמאס, וכדי לא לאבד את ידידי ישראל. לפחות אותם. אבל כאשר בישראל עצמה יש רוב שחושב, בצדק, שהשיקולים של נתניהו הם כיסאולוגיים ולא לאומיים, מה לנו כי נלין שזה מה שחושבים גם ידידי ישראל. אנחנו כפסע מכישלון. לא בגלל העולם. לא בגלל אנטישמיות. בגלל אסטרטגיה מטומטמת שרושמת פרק חדש במצעד האיוולת.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.05.25
