אין כמעט ישראלי שחייו לא השתנו מאז 7 באוקטובר, אבל עבור חבריהם של החטופים הזמן קפא מלכת. הציפייה וחוסר הוודאות הפכו לשגרה, והמאבק לשמר את התקווה בחיים הופך לקשה יותר ככל שחולפים השבועות.
ברק עוז ובר קופרשטיין הם הרבה יותר מבני דודים. גרו קרוב, יצאו יחד כל יום, היו ביחד 24/7. מהלימודים, לצבא, לעבודה, לחופשות, לבילויים, לטיולים. "עם בר הכי כיף להיכנס לאוטו", מספר ברק. "הוא מכיר כל כביש. יכול להגיע לאילת בלי ווייז". גם כשהקימו עסקים, הם עזרו זה לזה. "אצלנו הכול היה הדדי. היינו צוות. הוא החבר היחיד שאני סומך עליו באמת. כולם יודעים שבר הוא ה-חבר שלי".
מאז שבר נחטף ב-7 באוקטובר, ברק מתקשה להמשיך בחייו. "אני עצמאי מגיל 18, והיום אני לא מסוגל לעשות שום דבר", הוא אומר. "אני לא מצליח לתפקד עד שבר יחזור. אני כל הזמן חושב אם הוא אכל, אם הוא התקלח, איך הוא נראה עכשיו. זה מציף אותי. בר הוא לא סתם חבר. הוא בן דוד, הוא משפחה. אנחנו מחוברים מהנשמה".
כשראה את בר בסרטון שפרסם חמאס לפני כחודש וחצי, "זה ריסק אותי. זה לא הוא. הוא רזה, חיוור, העיניים שלו לא אותו הדבר. אני אוהב אותו ומתגעגע אליו. כולנו מחכים לו. אבא שלו מתאמן בשבילו, כי בר חלם שהוא יחזור ללכת ולדבר. אנחנו עושים עצרת כל שבת ובאים המון אנשים. זה לא מובן מאליו. החטופים שחוזרים מספרים שהם רואים את זה, וזה עוזר להם לשרוד".
"עמרי ועמרי, צמד חמד"
עמרי בלה פגש את עמרי מירן ב-2001 בהודו, בטיול תרמילאים. "הוא עלה לגג של גסטהאוס, הצטרף אליי, ומאז לא נפרדנו. טיילנו על אופנוע יחד והיינו עמרי ועמרי, צמד חמד", הוא מספר. כשחזרו לארץ, עמרי מירן עבר לגור ליד בלה בנחל עוז, ופתח שם קליניקה. "חלמנו לגדל את הילדים שלנו יחד. היינו מתואמים".
ב-7 באוקטובר בלה הסתגר בממ"ד עם אשתו וילדיו, והתכתב עם מירן עד 10:00 בבוקר. "ההודעה האחרונה ממנו הייתה 'עדיין כאן'", הוא משחזר. בהמשך היום, כשהחלו לזרום התמונות והסרטונים, התברר שמירן נחטף לעזה. מאז אין יום שבלה לא חושב עליו. "כשהוא נחטף פתחתי לנו קבוצה, ואני שולח לשם את כל מה שאני רוצה לספר לו ולא יכול", הוא אומר. "אנחנו אוהבים סרטים וסדרות. כל פעם שאני רואה משהו שהוא היה אוהב, אני פותח את הקבוצה שלנו ושולח לשם תזכורת, כדי שנצפה בזה יחד כשהוא יחזור. שיהיה לו מסודר ומוכן".
למרות שבלה יודע שמירן הוא אדם חזק, הוא לא מפסיק לחשוש. "גם הסלעים הכי חזקים נשברים", הוא מדגיש. "העדויות של החטופים עוברות לי בראש והתמונות הופכות למציאות. הזמן אוזל. חייבים להחזיר אותם הביתה".
"הכי קשה? חוסר הידיעה"
שגיא הוא חברו הטוב של לוחם השריון נמרוד כהן עוד מבית הספר היסודי ברחובות. "היינו באותה כיתה. גרנו קרוב, תמיד נשארנו בקשר", הוא מספר. ביום כיפור ב-2023 נמרוד היה אצל שגיא, דיבר עם אבא שלו וסיפר על השירות בעוטף. ימים ספורים לאחר מכן נחטף מהטנק שהפך לסמל. בטנק השרוף נמצאה הקובייה ההונגרית של נמרוד, ששגיא זוכר אותו משחק בה עוד בתיכון.
"לא לראות חבר כזה טוב כמעט שנתיים זה קשה, והכי קשה הוא חוסר הידיעה מה קורה איתו", משתף שגיא. "ההורים שלו נלחמים בשבילו ואני משתדל להגיע לכל אירוע".
כמו כולם, גם הוא ראה את הסרטון של חמאס שבו נמרוד מופיע בפנים מטושטשות. "אמרו שהוא בחיים, אבל זה לא מספיק. כל יום נוסף מסכן אותו", הוא אומר. "כמעט 600 ימים שהוא בשבי. זה לא נתפס. חשבנו שזה ייקח שבועות או חודשים, והנה אנחנו כאן. החטופים היו צריכים לחזור כבר מזמן. לא הגיוני שהם עדיין שם". לנמרוד היה רוצה להגיד: "תחזיק מעמד, אתה חזק. אני מאמין שאתה חוזר".
משפחתו של נמרוד מודאגת בשל העובדה שעבר עינויים בשבי, ומצבו הפיזי והנפשי ירוד מאוד בשל הטראומה שחווה ב-7/10.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.05.25
