התנתקות.
אז קנדה, צרפת ובריטניה מאיימות בסנקציות אם המלחמה לא תסתיים. ויכול להיות, לא בטוח, שגם החבר טראמפ מאיים לנטוש אותנו בנסיבות דומות. כלומר, הוא די עשה את זה בסיבוב למזרח התיכון. וגם יחסינו עם האיחוד האירופי על הפרק. וגם בספורט שוב מתארגנת חזית בינלאומית להשעות אותנו.
זה מבאס, אין מה לומר. ולצד זה, נראה שהם לא הבינו. בגדול זה היעד שלנו – כלומר של המנהיגים שלנו: תוכנית התנתקות מהעולם החופשי. מהציוויליזציה. בהתחלה נפרדים מערכים גלובליים ישנים כמו חמלה, מוסר, היגיון, מציאות. אחר כך עושים את זה פיזית. טיסות, קשרי ממשל, מדע, אפילו מדדי דירוג אשראי. כל השטויות האלה שעוד מחברים בינינו לבינם.
המנהיגים המוקצים מתווים, ובעקבותיהם אנחנו הולכים ומתרחקים. בדומה לגוף שמסתלק מחללית האם, ובדרכו לאי-שם מנופף לשלום, כמו מבהיר לעולם: זה לא אתם, זה אנחנו, התקדמנו, אנחנו עכשיו במסע מופלא משלנו.
בחלל.
חשוך פה ומוזר, בחלל החיצון שלנו, בהרפתקה החדשה שלנו. אפשר לרחף הפוך. לאכול במבות מהאוויר. המרחבים שמעבר לאטמוספרה בלתי נגמרים, ים חורים שחורים. אין כאן יעדי תיירות מובילים. אין משא ומתן והסכמים. אין נקודות באירוויזיון מהשופטים. מדי פעם נשמעים פגזים או גינויים. מדי פעם פוגשים כוכבי לכת מסוג סוריה והונגריה שנראים דומים. לאן יוביל אותנו המסע בחלל באין מצפן או יעד? יגידו הימים. עם לבדד ישכון, מהדהדים המרחקים.
פערים.
במחשבה שנייה, מה לנו ולהן, שאר אומות העולם?
אלה ילדים אלה, מה עברו בחיים? היה להם 7 באוקטובר, חומת מגן, עמוד ענן? הם הרגישו אדמה נשמטת תחת רגליהם בשבע חזיתות יחד, החזיקו ידית ממ"ד חמש שעות? קיבלו צו מעצר בינלאומי? קיבלו לוחות ברית וג'וב של עם סגולה ממישהו? אילו נושאי שיחה משותפים יש לנו?
את הפערים יכולנו לפגוש באירוויזיון. אנחנו שרים, מתפללים, על "יום חדש שיעלה", הם על מקיאטו. אנחנו מעצבים קומבינות כדי לעקוף את האיסור לענוד סיכת חטופים, הם, ובכן, ראיתם מה הם לובשים. מי השפוי יותר מבינינו?
סגולה.
אנחנו מספרים לעצמנו שגם אם נישאר לבד מול כל היקום ואחותו, אנחנו בלתי שבירים. שהסיפור הדתי וההיסטורי שלנו, הנרטיב שלנו, מציב אותנו כצודקים מול רבים. בדרך קוסמית תמיד הרי אנחנו מוצאים את עצמנו במקום הזה.
האם כל מה שעברנו, ועברנו, בטח ביחס לעולם המערבי השטחי, הופך אותנו בהכרח לצודקים? או שאולי דווקא בגלל התלאות, בתוספת האינטרסנטים שעל ההגה, איבדנו מיכולת השיפוט? ובכלל, האם אנחנו יכולים לפעול כחלק מציוויליזציה ולהתנהג כאילו היא לא קיימת?
כי זה מה שקורה כבר תקופה, ועכשיו ביתר שאת. יש את העולם ויש אותנו. ושנינו לא על אותה פלנטה.
ליאור בן עמיליאור בן עמיצילום: יובל חן

בזמן שרוחות חיצוניות, החותרות לפיוס, להסדרה, מנשבות – מנהיגות קיצונית בתוכנו מושכת למחוזות זרים. מתלהמים. יהירים. לא יהודיים. אל מלחמה חסרת יעדים וזמנים.
עת לעם לבדד ישכון, ועת להיות חלק מהעמים. זה לא רק צו השעה לשיקום ישראל, זה גם חלק ממסע הריפוי הפרטי של כל אחד מאיתנו. חלק ממסע החזרה שלנו לחיים תקינים. לעם בריא. להניח נשק, לנשום, לבנות, לחבר שיר על מקיאטו. בסדר הזה.
חללית האם, להלן העולם, קוראת לנו – כמדינה, כאנשים – להתחבר, לפעול להתחלה חדשה, לא לשרוף גשרים. מקסימום קצת להתקוטט ככל העמים. האם אנחנו שומעים ומסכימים?