יותר משבוע עבר מאז פורסם הסרטון הרביעי של אלקנה בוחבוט מהשבי. בניגוד לאחרים, באחרון הוא שוכב ועיניו עצומות. לא מדבר ולא זז, כשיוסף חיים אוחנה לצידו מספר על מצבו הנפשי הקשה. "זה קרע אותי, התמוטטתי", סיפרה רבקה אשתו. "בסרטונים הראשונים הוא דרש עזרה, זעק שיחזירו אותו הביתה. אולי האחרון מבוים ואולי לא, אבל זה רוע צרוף. איך שתלו את התמונה שלו, עם הילד שלנו, כאילו - 'תראה את הילד שגדל ושאתה לא יכול לגדל, את החיים שהשארת מאחור'. זה שובר".
ערב פרסום הסרטון של אלקנה, רבקה התכוננה לנסוע לצרפת במסגרת המאבק להשבת החטופים. "אמרתי מיד שאני מבטלת, שאין לי כוח", שיתפה, "אבל אז הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה. לקחתי איתי את ראם. כשנאמתי, הוא עמד לידי. מול מאות אנשים, באמצע הנאום, הוא עצר אותי ולחש, 'אמא, תגידי להם שיחזירו את אבא'. ילד יחיד בין מאות אנשים, שאמור להיות בגן ולא להיאבק על הזכות לחיות עם אבא שלו".
על הדברים שראם חווה בנסיעה, הוא עדיין לא מדבר. "עוד קודם, יש רגרסיות בהתנהגות שלו. ילד קסם, שפתאום כשלא מקבל מה שרוצה - בועט, כועס. הוא לא אוכל כמו שצריך, לא מתנהג כמו שצריך. הוא לא ישן לבד, אלא תמיד איתי. הוא מפחד שמישהו רע יבוא הביתה. בגן הוא נכנס לאוהל ואומר, 'הצילו, אני בעזה'. הוא לא מסתדר עם בנות, רוצה תשומת לב של גברים, למשל כשחברים של אלקנה מבקרים. כשהוא מתעורר הוא אומר, 'בוקר טוב אבא', בערב אנחנו מבקשים שאבא יחזור, והכי כואב זה שאולי גם הוא התחיל להתייאש. אסור לי לתת לו לאבד תקווה".
גם את רבקה, שמשתדלת כל כך לשמור על חזות שמחה, ועל שגרה מתפקדת ובריאה, הוא רואה נשברת. "בדרך חזרה מצרפת היה רגע קשה שבו התפרקתי ובכיתי, הוא שאל, 'אמא, את בוכה בגלל אבא?', ואמרתי שכן, שאני מתגעגעת, והכול צף. איחרנו, ולרוב אני מדייקת. הכול היה קשה, הרגשתי שאין לי שליטה. חשבתי, 'אני לא אמורה להיות פה, לא אמורה לטוס לבד, אנחנו לא אמורים לעבור את זה'".
אות החיים הרביעי של אלקנה, יחד עם יוסף חיים אוחנה
רבקה סיפרה על מה שהיא יודעת שעובר על אלקנה. "איש של חופש", אמרה, שאפילו בתקופות שבהן שמרה את השבת, הוא הרגיש "כמו ציפור בכלוב. להיות סגור בבית היה לו קשה, אז אי-אפשר לדמיין אותו במנהרה. הדאגה העצומה שלי היא לנפש שלו. מעדויות של שבים אני יודעת שהמצב הנפשי שלו נורא. הוא סובל ממחלות עור ומצלקות, כל התקופה הם ישנים על אותו ספוג, חרקים וחיות מסתובבים עליהם. אלה לא חיים. שיחזירו כבר אותם, ואותנו, לחיים".
"אף ילד לא אמור להתמודד עם דבר כזה"
שרון קוניו, אמא של יולי ואמה שיציינו בקרוב את יום הולדתן החמישי, היא היחידה מבין השלוש שלא קיבלה אות חיים מצולם מדוד. כבר שנה וחמישה חודשים שהיא לא ראתה אותו. הפעם האחרונה הייתה בשבי בעזה - שם, לתקופה קצרה, הם הוחזקו ארבעתם יחד.
"הילדות סוחבות מטען מעזה", סיפרה שרון, "מהחטיפה, מהשבי, ובמיוחד מרגע הפרידה מאבא. היינו משוכנעים שכמה ימים אחרינו הוא ייצא גם, אז סיפרנו להן שאבא צריך לעזור למבוגרים שם. אחרי חודש נאלצנו לתווך להן את המציאות, והשבר היה עצום. להסביר שאבא בעזה, שכרגע הרעים לא מסכימים לשחרר אותו, ולהדגיש בלי הפסקה שהוא מבקש שייתנו לו לחזור לאמה וליולי, כדי שחלילה הן לא ירגישו שאבא בוחר לא לחזור. ההשלכות קשות.
"הייתה תקופה שיולי אמרה שהיא חושבת שאבא לא חוזר כי הוא לא אוהב אותה יותר. עכשיו עברנו לפחדים - 'אני מפחדת שאבא יחזור מת'. אצל אמה זה מתבטא בלילות - היא נלקחה לבד והייתה עשרה ימים בלעדינו, ויש פחד וצרחות באמצע הלילה, שהרעים מגיעים לקחת אותה, שהיא רוצה רק את אבא, יש הידרדרות. התחילו ביטויי אלימות פיזית, שהם חלק מהתפרצויות זעם של תסכול.
"מדובר בילדים קטנים, זה גדול עליהם. אף ילד לא אמור להתמודד עם זה, ואני לא מאחלת לאף הורה להתמודד עם שאלות ואמירות כמו, 'למה אבא לא חוזר?', 'אבא לא אוהב אותי', 'אבא מת'. הן לא יודעות איך להכיל את הרגשות האלה וזה יוצא בזעם, באלימות, בבעיות בשינה. קניתי מיטה גדולה יותר כי מזמן עברנו ללינה משותפת. כשקיבלנו את המיטה הן אמרו, 'כשאבא יחזור יהיה לו מקום פה'. הן מתכוננות לחזרה שלו, אבל בסופו של יום, אנחנו הולכות לישון רק שלושתנו".
סימני החיים האחרונים ששרון קיבלה מדוד הם ממשוחררים שחזרו בפברואר. הם העידו על מצבו הנפשי הקשה, ועל רגעי השבר סביב תאריכי ימי ההולדת שלהם, ששניהם מצוינים במאי. לפי המידע, דוד מוחזק במנהרה, סובל ממחלות עור ומרעב. "זה אוכל אותי, גומר אותי שאני לא יכולה לעזור לו", אמרה. "מעבר לזה אין כל אינדיקציה, אני לא יודעת למה להתכונן. אני מעדיפה לראות סרטון שמשקף את מצבו האמיתי, קשה ככל שיהיה - אבל לראות אותו. חי, נושם, מדבר.
"מההתחלה נלחמנו עבור הבעלים שלנו. היום זה עבור הילדים - הם הכי חוטפים. איזה עולם זה, שהילדים צריכים לגדול כשהאבות שלהם מפספסים את השנים הכי משמעותיות בהתפתחות שלהם? עוד מעט כבר מחצית מהחיים שלהן הוא לא איתן. הוא עזב אותן תינוקות עם מוצץ וטיטול, היום הן כבר ילדות. הרגעים שנגזלים - זה סכין בלב, רגעים שאף פעם לא נוכל לשחזר, אי-אפשר יהיה להחזיר אותם ואי-אפשר להתייחס לזה כפוסט-טראומה, ולטפל בהן כך, כי זה מצב של טראומה מתמשכת. גם אנשי המקצוע אומרים שכרגע המצב הוא כזה שבו צריכים להחזיק את הראש מעל המים. רק לא לשקוע עוד יותר".
שרון מתמודדת עם טראומת השבי שלה ושל בנותיה, עם געגוע ודאגה אינסופיים לדוד, עם המאבק להשבתו, עם גידול הילדות לבד, אבל היא עצמה, אמרה, "לא קיימת". "כשאני משכיבה את הילדות לישון אני בוכה ומתפרקת, מתקשה לנשום. כמה עוד נעמוד בזה? גם להילחם על האהובים שלנו, גם לנסות לתפקד כאימהות בכאוס הזה. אני, כשרון, לא פקטור. אין אותי. זה לא רלוונטי, לא חשוב. לכל השדים שאני מדחיקה יהיה זמן אחרי שדוד יחזור.
"משאלת יום ההולדת שלי, עצוב להגיד, היא שלא אהפוך אלמנה ושהילדות שלי לא יהיו יתומות. הראשונה היא שדוד יחזור, וזה הולך יחד, שלא יפקירו אותו שם. את ההפגזות בעזה שומעים עד המרכז, ובכל פיצוץ הגוף שלי מתכווץ. גם כי זה זורק אותי למה שאנחנו שמענו והרגשנו, ובעיקר, כי איך דוד מרגיש? מה הוא חושב, ש'זהו? ויתרו עליי וחזרו ללחימה? כאן אני מסיים את החיים שלי?'. זה שובר".
"רוני מבקשת בגן שיחזירו את אבא מעזה"
גם רוני ועלמא, הילדות של לישי ועמרי מירן, חוו על בשרן את טראומת 7 באוקטובר, כשראו את אביהן נחטף מול עיניהן. לישי מתארת את ההשלכות המורכבות. "אי-אפשר להתקדם", סיפרה. "בכל פעם שיש פריצת דרך בטיפול, שוב יש רגרסיה ורוני שוב ב-7 באוקטובר. יום אחד מצאתי אותן מתחבאות מתחת לשולחן בחדר, אמרתי להן, 'לא ידעתי שאנחנו משחקות מחבואים, שאני צריכה לחפש אתכן', ורוני אמרה לי 'ששש' והסבירה לעלמא: 'אנחנו נתחבא פה כדי שהאנשים הרעים לא יראו אותנו'.
"אצל רוני, שתהיה בקרוב בת ארבע, יש רגרסיה גדולה יותר. הביטויים הם פיזיים והתנהגותיים. רוני מציירת את מה שהיא מרגישה, ושובר לראות את הציורים. האחרון הוא של חצי לב שחור, כי 'אולי אבא כועס עליי, אולי אבא לא אוהב אותי, אולי אבא לא יחזור כי הוא בעזה ורע שם'. אלה האפשרויות שלה, כי החצי השני הוא של אבא. עלמא הייתה רק בת חצי שנה כשהוא נחטף, והיא לא מכירה את אבא. כואב, אבל זו האמת. היא רואה תמונות וסרטונים, ורוני מדברת עליו, אבל היא לא מכירה אותו - ועדיין, היא בתוך זה. אומרת לאבא בוקר טוב, לילה טוב. כשעלמא מבקשת לראות אותו, רוני מספרת לה את כל סיפור 7 באוקטובר במילים שלה, ואני מסתכלת עליהן, ושואלת עד כמה הטראומה הזאת שורטת. הילדות שלהן נלקחה מהן, אנחנו עושות הכול כדי לתת להן את הילדות שהן צריכות".
אות החיים של עמרי מירן
לישי המשיכה: "רוני, למשל, מבקשת מהילדים בגן שיעזרו להוציא את אבא מעזה. ההשפעות כל כך גדולות, אולי רק כשהם יחזרו נוכל להתחיל להבין ולטפל. אין דבר כזה לישון לילה שלם. ב–1:00 בלילה עלמא מתעוררת בצרחות ובאה אליי. ב-4:00 רוני מתעוררת בצרחות ובאה אליי. הבקרים הכי קשים, אבל אין ברירה אלא להעיר אותן בחיוך, להתארגן, לשמור על השגרה. וכשהן חוזרות, דבר ראשון רוני הולכת לתמונה של עמרי ומספרת לו איך היה בגן".
לישי מספרת גם על מה שעובר עליה: "מ-7 באוקטובר יש לי שני תפקידים, להיות אישה של, ולהיות אמא של. פה זה נגמר. עד היום לא טיפלתי במה שעברתי ביום הזה. התחושה היא שאין כוחות וצריך למצוא אותם. אני לא חושבת שיש הבנה לנזק שהמצב הזה גורם לילדים שלנו".
מאז חודש יולי, אז התקבל מידע על עמרי, ללישי אין אינדיקציות על מצבו, למעט בסרטון השני והאחרון שפורסם מהשבי. "איש לא ראה אותו מאז, וככל הנראה הוא לבדו", אמרה. "אין הרבה אוכל, ימים שלמים לא היה בכלל, ובהתחלה הוא היה אזוק. אחד הדברים הקשים שקית' סיגל סיפר לי הוא שפסיכולוגית שיחקו עם עמרי הרבה זמן. אמרו לו שאנחנו נרצחנו, ועד מאי הוא לא ידע שאנחנו בחיים. נתנו לו לראות אותי נואמת בעצרת, וגם אז אמרו לו שהילדות לא בחיים.
"יש אנחת רווחה שיש סרטון, אבל ראיתי עמרי שפוף, נפול, רזה, השיניים אכולות. העיניים מספרות הכול - הן חלולות. הם לא חיים, הם שורדים, והם צריכים לחזור לחיים, הם ואנחנו. אנחנו כבר על אדים, אבל לא נתייאש לעולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.05.25
