מה לעזאזל קרה לנו במלחמה הזו? צבאית הרי השתקמנו. הצלחנו להביס את חיזבאללה פחות או יותר, הצלחנו להכות צבאית את חמאס. עזה בחורבות והציבור העזתי שהשמיע תחילה צהלות שמחה על הטבח של 7 באוקטובר מתחנן כעת לאוכל. ובכל זאת נדמה שבמידה מסוימת חמאס ניצח אותנו.
יחיא סינוואר ומוחמד אחיו, יחד עם כל צמרת הארגון שיזמה את 7 באוקטובר, חוסלו ואינם. אך ההתקפות החוזרות ונשנות בישראל על משפחות החטופים, על החטופים עצמם, מאחר שדרשו את סיום המלחמה, מאחר שלא הביעו מספיק תודה למנהיג העליון, מעוררות תהייה קשה שייתכן שהסינווארים ודומיהם הצליחו לפגוע במקום הכי חשוב עבורנו: ברוח הישראלית, ברוח היהודית. מעתה אל תאמר כל ישראל ערבים זה לזה, אמור - רק חלקנו ערבים האחד לשני.
עצם העובדה שקבוצה גדולה, שהיא אומנם אינה הרוב בקרב הציבור, אך קבוצה קולנית במיוחד, הפכה את המקרה של החטופים ל"טרגדיה פרטית", מעידה על גודל השבר המוסרי. עצם העובדה שהנאמנות העיוורת לראש הממשלה או הכרת תודה לו הפכו להיות המדד היחיד שלפיו נבחן חטוף או משפחתו של החטוף, מעידה על הריקבון שפשה בנו. ועצם העובדה שראש הממשלה שאחראי לטבח הגדול ביותר שהיה בעם היהודי מאז השואה, מעז לבחור לראשות השב"כ מועמד שאמר (לפי הפרסום בערוץ 12) "אני נגד עסקאות חטופים, זו מלחמת נצח", אומרת לחמאס "ניצחתם". בשורה התחתונה, המינוי של דוד זיני לא נועד לשרת את עם ישראל או את מדינת ישראל, אלא בשלב הראשון ללכד את שורות הבייס לנוכח הסיוע ההומניטרי שמועבר לעזה, ובשלב השני לעצור את החקירה הנגדית של ראש הממשלה במשפטו.
ה"מה קרה לנו", רחוק מלהסתיים בסיפור החטופים. כל אמירה נגד הרג של ילדים, נשים או זקנים חפים מפשע בעזה, מעלה מיד את הקריאות "בוגד" מכל עבר. חלק מהצייצנים, ואפילו פוליטיקאים, רומזים שצריך לבצע השמדת עם, לא פחות. וכן, צריך להיישיר מבט, לומר את האמת ולהיות כנים עם עצמנו, עם המוסר היהודי שעדיין נותר בנו או בחלקנו: בעזה נהרגו ונהרגים אלפי חפים מפשע.
אני מאשים את חמאס. אך אי-אפשר להמשיך לשקר לעצמנו כשבעולם נפוצות תמונות של עזתים נלחמים על כיכר לחם ובכל יום מתפרסמים קטעי וידאו של ילדים שנהרגו בהפצצות. להראות ולדווח על האמת אינם מהווים בגידה
אני מאשים את חמאס. אך אי-אפשר להמשיך לשקר לעצמנו ולהסתיר את האמת הקשה כאשר בכל מקום בעולם נפוצות תמונות של מאות עזתים נלחמים על כיכר לחם ובכל יום מתפרסמים עוד קטעי וידאו של ילדים שנהרגו בהפצצות ישראליות. ולומר את האמת, להראות אותה או לדווח עליה, אינם מהווים בגידה, אלא חובה יהודית. פעם, לא מזמן, היינו כעיתונאים מחויבים לאמת הזו, אלא שכיום השאלה היחידה שנוגעת בכולנו, היא אם האמת הזו משרתת את בנימין נתניהו, או לא.
ואי-אפשר שלא להתייחס למונח אחר, ישראלי ושורשי כל כך: אחריות. מילה שכל לוחם בצה"ל שינן לעצמו בטירונות, מילה שכל צוער בבה"ד 1 ממלמל אותה מתוך שינה. המפקד הוא שאחראי לחייליו. הוא שאחראי למחלקה או הפלוגה שהוא מפקד עליה, לטוב אבל בעיקר לרע, לא רק להצלחות אלא בעיקר לכישלונות. ודווקא ראש הממשלה שכיהן יותר מכל אחד אחר בתפקיד, הוא זה שמגדיר מחדש את המילה "אחריות". איך ייתכן שדווקא נתניהו שהוביל את הקונספציה "חמאס הוא נכס", מנסה להתנער מאחריות לטבח 7 באוקטובר ותוך כדי כך משקר ביודעין שלא ידע שהכסף הקטארי מגיע לחמאס?
הסינווארים, למרבה הצער, הצליחו היכן שצבאות ערב לא הצליחו במשך 75 שנים - הם גרמו לחלקנו לפחות לאבד את המוסר, לאבד את תחושת האחדות שחייבה אותנו בתחילת המלחמה. ומאידך, עדיין צריך לומר, "הניצחון" הזה של חמאס, הוא זמני והוא חלקי: רוב הציבור הישראלי עדיין חש אחריות עצומה כלפי החטופים ומשפחותיהם, כלפי החללים וקרוביהם. רוב הציבור כבר אינו רוצה בראש הממשלה או בחבר מעריציו בתקשורת שעסוקים בהפצה של שנאה הדדית, קונספירציות שלא היו ולא נבראו והטפה להרג המוני בעזה של כל אדם, גם אם הוא חף מפשע. ורוב הציבור מבין שמי שאמר שחמאס הוא נכס ועשה הכול כדי להנציח את כוחו של הארגון, כולל מימונו, אינו יכול להמשיך לכהן כאן כראש ממשלה.
