יום לאחר הודעת ראש הממשלה על מינוי האלוף דוד זיני לראש השב"כ בניגוד לקביעת בג"ץ, החלה להינשא ברחובות תל אביב זמרת "עלי בריקדות". מצידו האחד של איילון הופצו הודעות כי "נתניהו פסק אמש להיות ראש הממשלה וזאת לאחר שהפר את שבועתו לשמור על חוקי מדינת ישראל. נותר רק לעצור אותו באשמת ביזיון בית המשפט". מהצד השני פורסם ש"חבריה של היועמ"שית בדרך לעצור את ראש הממשלה! ההפיכה מתממשת עכשיו!" (ציטוטים מקבוצות וואטסאפ אמיתיות).
תודה לאל, ארצנו תמיד הייתה עשירה במטורפים שלעורם כותנות בלבד, ואלה בשנים האחרונות לא מפסיקים לפנטז על מלחמה שתסתיים בהשלכה למעצר של יריביהם. הסיבוב הנוכחי עורר אצלם שוב תקווה שאולי הפעם זה יקרה והמשבר החוקתי ילבש סוף-סוף לבוש של "רובה אל רובה קנה יצדיע, כדור אל כדור יריע, עלי בריקדות ניפגש!"
1 צפייה בגלריה
דוד זיני, גלי בהרב-מיארה ובנימין נתניהו
(צילום: ABIR SULTAN/AFP, יואב דודקביץ', דובר צה"ל, אלכס קולומויסקי)
ליבי-ליבי איתם אך משברים חוקתיים אינם נראים כך למרבה המזל. הם מסתכמים בחילופי ניירות בין הניצים ואם המצב מחמיר – אזי בחילופי ניירות נוספים (עם מילים יותר מודגשות) וכשמגיעים באמת לקצה הקיצים – משתמשים גם בקו תחתי בולט. זהו. בשום תרחיש לא יוכרז שנתניהו אינו ראש ממשלה והשב"כ יעצרו. זאת משום שבסופו של דבר באמת אין לשופט חרב. נכון, לפני כשנתיים כתבתי כאן שהדבר היחיד שבאמת בלם את הרפורמה המשפטית היה החרב שהונפה בדמות סרבנות אנשי הביטחון. לא הפגנות ההמונים, לא לחץ הממשלות הזרות ולא בעלי ההון שאיימו להוציאו. רק האיום בחרב השפיע. אלא שיש הבדל בין סרבנות סבילה לבין מאבק פעיל בממשלה נבחרת, שרק היא המוסמכת בדמוקרטיה לפקד על כוחות הביטחון. בוודאי אחרי שהכול ראו את המחיר הנורא ששילמנו ב-7 באוקטובר. יש לקוות שזה לא בִּלְבֵּל את נשיא העליון באשר לכוחו האמיתי.
זו גם הסיבה מדוע כתבתי כאן שאין חיה כזו "פסיקה בלתי חוקית בעליל" שמותר לרשות להפר. בדמוקרטיה יש הבדל בין האזרח לרשות. לאזרח מותר הכול, חוץ ממה שנאסר עליו מפורשות. לרשות אסור הכול, למעט מה שהותר לה במפורש. אלא שה"הכול" הזה כפוף גם למבחן מוסרי, ולכן כל מבצע חייב לבחון אם הפסיקה "דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו מושחת". מאחר שהרשות מטבעה חסרת איברי אדם, אין לה אפשרות לא לבצע צווים. ככה פשוט.
זה ההבדל בין אי-ציות לבין עבריינות. האחרון מתחמק מהעונש בעוד הראשון רואה בנשיאתו דרך לפנות לחוש הצדק של הרוב בחברה ולשכנעו שהציווי לא ראוי
ועוד, גם לאדם פרטי מותרת הפרת ציווי שבעיניו בלתי חוקי בעליל רק בגבולות הנאמנות לחוק. "החוק אומנם מופר, אך הנאמנות לחוק מובעת על-ידי האופי הציבורי והבלתי אלים של המעשה, ועל-ידי הנכונות לשאת בתוצאות החוקיות של התנהגות זו" (רולס). זה ההבדל בין אי-ציות לבין עבריינות. האחרון מתחמק מהעונש בעוד הראשון רואה בנשיאתו דרך לפנות לחוש הצדק של הרוב בחברה ולשכנעו שהציווי לא ראוי. זה דרוש משום שהנחת היסוד בדמוקרטיה היא שהעם הוא מקור הסמכות ולכן אותו יש לשכנע. מאחר שלא ניתן להשית עונש על רשות, כיצד תפגין "הפרת חוק בגבולות הנאמנות לחוק"?
מאחר שאין פסיקה בלתי חוקית בעליל, אין גם עונש על הפרתה ולכן כל המילים הבומבסטיות ייעלמו חיש מהר וגם הסבב הזה יסתיים בדיוק כמו קודמיו: תוזמן (שוב) עתירה נגד המינוי, ייקבע (שוב) הרכב שבו לנשיא יש רוב, היועצת (שוב) תתייצב בקצה שורת העותרים ולכן סביר שיוצא צו ביניים שיקפיא את המשך הליך המינוי (בוועדת גרוניס), הממשלה תקיים אותו – ובא לציון גואל בגלימה שחורה.
ורק המטורפים ימשיכו לעשות עם מדינתנו אהבה, כמילותיו של יהושע סובול, כשבראשם "בוערת אש ששורפת הכול".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.05.25
