"כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה, ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופייה. עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים".
מאז אותו יום שחור שבו חרבה ירושלים ועם ישראל החל לגלות מארצו, נאחזנו בתקווה. התקווה היא החמצן המחיה את הנשמה והגוף, היא החלום, החזון, ההבטחה שמלווה את העם שלנו בכל תלאות הגלות: שיבוא יום ונחזור הביתה לציון, לירושלים.
ירושלים אומנם הובטחה לנו, אבל היא אף פעם לא הייתה קלה להשגה. נדרשנו להילחם עליה פעם אחר פעם. מטבעות קדומים שמתגלים ברחבי הארץ מלמדים אותנו שללוחמי העבר היה ברור שלא משנה אם הם נלחמים בגליל, בגולן או במדבר יהודה, זו תמיד מלחמה על ירושלים. כי ירושלים היא לא רק עיר בירה, היא הלב הפועם של עם ישראל. ולכן גם כשהיינו מפוזרים ברחבי העולם, רחוקים קילומטרים רבים ממנה, לא הפסקנו לחלום עליה.
בכל בית בעזה ובלבנון תלויה תמונה של ירושלים. האויבים שלנו מזכירים לנו שהמלחמה על ירושלים עדיין לא הסתיימה, ואנחנו חוליה בשרשרת ארוכה של לוחמים
הלוחמים הגיבורים שפרצו את שערי העיר העתיקה בכ"ח באייר לפני 58 שנים ועשו את דרכם להר הבית ולכותל, לא הגיעו לשם לבד. הם נשאו על גביהם אלפי שנים של תפילות, כמיהות וחלומות של דורות שלא הפסיקו לחלום, לקוות ולהאמין שהרגע הזה יגיע. משחררי ירושלים זכו להיות אלו שרואים במו עיניהם ממש את מה שקיוו לראות מיליוני זוגות עיניים, ולא זכו.
לא לאבד תקווה זה לא דבר פשוט בכלל. למי שחי חיים של עם חופשי בארצו קשה להבין ולהעריך את זה, אבל בשביל מי שכלוא במנהרה חשוכה ואפלה ברור שזה דורש מאבק יומיומי. הגלות הנוראה, המשפילה והרצחנית, מלאת הרדיפות וההשפלות, בלי צפי נראה לעין לסיומה - היא הדרך המהירה ביותר לאובדן תקווה. אבל יש משהו ברוח של העם שלנו, שאנחנו מצליחים לחוש מעט את העוצמה שלה בסיפורים קורעי הלב של החטופים והחטופות ששבו, שלא מוכנה לוותר, ויודעת לשאוב כוחות מתוך החושך הגדול. דור אחרי דור, באומץ ובנחישות, אוחז העם שלנו בהבטחה הזו ולא מאבד תקווה, מתחייב לא לשכוח את ירושלים וממשיך להאמין שבשנה הבאה יזכה להגיע לירושלים הבנויה.
תמר אסרףצילום: מהאלבום הפרטידור אחרי דור סולל את ציר כיסופים, שנמשך מימי בראשית עד ימינו אנו. בכל בית בעזה ובלבנון תלויה תמונה של ירושלים, האויבים שלנו מזכירים לנו שהמלחמה על ירושלים עדיין לא הסתיימה ואנחנו חוליה בשרשרת ארוכה של לוחמים שממשיכים להילחם על שחרורה. ובשביל לנצח במלחמה הארוכה הזו אנחנו חייבים תקווה.
התקווה, כמו ירושלים, היא משהו שצריך לשמור עליו היטב, והיא תלווה אותנו בדרך הארוכה והמפותלת העולה בהר לירושלים. ההמנון הלאומי מתחיל בתנאי: "כל עוד". כי בלעדיה, בלי נפש היהודי ההומייה, אין עין לציון צופייה ואין עם חופשי בארצנו ואין ארץ ציון ואין ירושלים. ולכן ביום הזה, יום ירושלים, אנחנו צריכים לחזק את האחיזה שלנו בציר הכיסופים, להבין שלנצח זה לדאוג לנצח, והנצח הוא ירושלים.
