600 ימים זה לא רק מספר.
זה חיים. זה מוות. זה המתנה אינסופית בלי תשובה.
600 ימים שהם שם. אני יודעת מה זה.
הייתי בשבי 471 ימים. 450 ימים מתחת לאדמה.
בלי אור. בלי שמיים. בלי לדעת אם אחיה לראות שוב את ההורים שלי, המשפחה, החברים.
וכל יום שעובר – מרגיש כמו נצח.
יש רגעים שחקוקים בי.
הפיצוצים מלמעלה, תחושת הבטן שמתכווצת כשאת לא יודעת אם זה הסוף.
הציפייה המייאשת שמישהו יילחם בשבילך, שיזכרו שאת קיימת.
אני זוכרת את הלילות בלי שינה, את השתיקה הרועמת, את הצליל של הלב שלך דופק חזק מדי בתוך כלום.
אני זוכרת את הגוף שמתכווץ ואת הנשמה שלא מבינה אם מותר לה עוד להרגיש.
אני זוכרת איך כל יום שעובר מרגיש כמו שנה.
ואז מגיעים המספרים העגולים – 100, 200, 300... והבטן מתכווצת. כאילו מישהו בא להזכיר לך: הזמן עובר, ואתם עדיין שם.
והיום אני כאן.
אבל הם 58 שעדיין שם. והזמן שלהם הולך ואוזל. גם של החיים וגם של החללים.
לפני שבוע חזרתי ממשלחת בארצות הברית. פגשתי הרבה אנשים, סיפרתי את הסיפור שלי, את הסיפור של כולנו, לכל מי שרק ביקש לשמוע. וביקשו, התעניינו, חיבקו ובאמת הקשיבו.
שאלה אחת עלתה בכל מפגש - "מה שלומך? את בסדר? עושה גם דברים בשבילך עצמך?"
ומיד התגובה הקבועה של הרמת כתפיים ומעין אנחה של ייאוש.
כי איך באמת אפשר לענות על שאלה כזאת?
שום דבר לא בסדר.
בשבילי הזמן קפא ב-7 באוקטובר והוא לא יפשיר עד שכולם לא יחזרו הביתה, כל 58 האחים והאחיות של כולנו.
אי-אפשר להתחיל לחשוב על שום ריפוי, שיקום או עתיד.
כי שום דבר לא באמת מתחיל להירפא.
לא כשאני יודעת שיש עוד מי שנמצא מתחת לאדמה.
לא כשאני יודעת שגלי וזיווי, השכנים שלי, עדיין שם.
אני עוברת עכשיו לבית זמני.
ובכל פעם שאני מסתכלת על הדלת ממול, אני נזכרת בהם.
הם נחטפו מטרים ספורים ממני. מאותו הקיבוץ. מאותה השכונה.
תאומים. שני אחים שתמיד באו יחד.
עם לב פתוח, עם נוכחות שממלאת כל מקום, עם טוב שפשוט היה שם.
ועכשיו – הם שם. ואף אחד לא יודע מתי הם חוזרים.
ואני דואגת להם כל כך. אני דואגת לכולם, למי ששם ולמי שפה ומחכה להם.
ואני פונה אליכם, הציבור, לא כמי שעברה את השבי, אלא כמי שנלחמת עכשיו – לא לשכוח.
אסור לנו לתת לשגרה להשתיק את הקולות שבאים מהחושך.
אל תפסיקו לדבר עליהם. אל תפסיקו לדרוש את שחרורם.
זה לא פוליטיקה. זו נשמה. זו חובתנו.
וכן, מבחינתי הציבור הוא גם מקבלי ההחלטות. אתם בני אדם כמונו. בואו פשוט נחזיר אותם.
אני יודעת מה הם עוברים.
אני יודעת כמה זה חשוב לדעת שמישהו עוד נאבק בשבילך.
אני יודעת כמה חשוב להחזיר אותם.
אני יודעת שהם חייבים להיות פה.
לא תהיה לנו אף תקומה, עד שהם יהיו פה.
לא נוכל לקום מזה. אני לא אוכל לקום מזה. החברה לא תוכל לקום מזה.
הביאה לדפוס: ליהיא גורדון
פורסם לראשונה: 00:00, 28.05.25
