אינה קקון, בת 49 מקיבוץ חולית, קראה כתבה ב-ynet ו"ידיעות אחרונות" על הקרבות בג'באליה, וזיהתה את עצמה כאישה שעליה דיבר אחד המרואיינים, מפקד גדוד רותם של גבעתי.
המג"ד סיפר שב-7 באוקטובר, "היום הארוך בחייו" כהגדרתו, הוא נשלח לקיבוץ בין שאר משימותיו. "הגעתי בסביבות 16:30 ונכנסתי לתוך בית שנאמר לי כי יש בתוכו ילדה פצועה", הוא סיפר בכתבה, "תוך כדי שאני הולך לכיוון החדר שלה, אמא שלה ניגשת אליי, תופסת אותי ומועכת אותי חזק-חזק-חזק, ואז צועקת עליי: 'איפה הייתם?! איפה הייתם?!' הסיטואציה הזו, המבט המאשים, לא עוזבים אותי לרגע. זה שבר אותי לגמרי".
הילדה הפצועה היא ליהי קקון, כיום כבר בת 22, שמשרתת בקבע בבסיס חצרים. היא נפצעה באורח קשה ב-7 באוקטובר, ולאחר הליך שיקום, שעדיין נמשך, התעקשה להמשיך לשרת בצבא.
האם, אינה קקון, ידעה שהיא חייבת להיפגש עם המג"ד מיד כשקראה את הכתבה. ביום שני האחרון סיים המג"ד, סא"ל ב', את תפקידו ויצא מג'באליה. הפגישה הראשונה שקיים מחוץ לעזה הייתה עם אינה. "כאשר קראתי את הכתבה היה לי ברור שזאת אני", היא סיפרה, "המילים שהיו כתובות שם, זה היה מצמרר. יצרתי קשר עם פרשן ynet ו"ידיעות אחרונות" רונן ברגמן, שכתב את הכתבה, וניסיתי להבין איך נפגשים איתו. רציתי לסגור מעגל".
סא"ל ב', שעובר לתפקיד חדש בחטיבת הקומנדו, ביקש להתעדכן במצבה של ליהי ולשמוע מה עובר על המשפחה. "נכשלנו. אין מילה אחרת", התנצל בפני אינה, "בסוף, אתם גרתם בשטח מדינת ישראל, משימתנו כצבא הייתה להגן עליכם ולא עשינו את זה". אינה קטעה אותו, ואמרה: "וגם בגלל זה רציתי לפגוש אותך - להגיד לך תודה על זה שבסוף הגעתם והצלתם אותנו. תודה שהיית שם".
סא"ל ב' הנרגש סיפר לאינה מה עבר עליו באותו יום. "הגעתי לעוטף בבוקר ישר מהבית שלי וזכור לי הרבה בלגן", שחזר, "נסעתי ב'דוד' (רכב ממוגן) שמצאתי בדרך. הכווינו אותי לאן להגיע, היכן שיש קרבות. את עמדת שם ותפסת אותי בידיים. הדברים שאמרת זעזעו אותי. לקח לי שנייה להתעשת. רצתי לחדר להתחיל בפינוי, לקחנו שמיכה כי לא היו אלונקות והכנסנו את ליהי ל'דוד' כדי שתהיה מוגנת. היה עוד בית ליד שממנו לקחתי קודם ילד נוסף, רותם, שהיה ירוי בבטן וברגל". ב' דיבר על רותם מתיאס בן ה-16, שהוריו, שלומי ושחר, נרצחו בעודם מגוננים בגופם על בנם הפצוע.
"מבחינתי, הזמן שעבר באותו יום היה נצח", אמרה אינה. "הילדה שלך גוססת לך מול העיניים, את לא יודעת אם היא נושמת או לא. שכבתי מעליה תשע שעות ולא זזתי לשנייה. המחבלים עברו, שמעתי אותם במרפסת, אבל הם לא הסתכלו לתוך החדר כי חשבו שנהרגנו מהפיצוץ".
ב' מסיים את תפקידו ברגשות מעורבים. "רציתי להמשיך, כי הלחימה לא הסתיימה", הוא אמר, "ועם זאת, לא היה מקום שבו עברנו ולא השמדנו את האויב ואת המנהרות. החיילים יעשו הכל כדי להשמיד את חמאס. אין להם זכות קיום. ונחזיר את כולם".
הוא גאה ביחידה שהותיר מאחור. "גדוד רותם הוא כור ההיתוך של עם ישראל", סיפר, "יש לנו בנים ובנות, יש תאג"ד רק של לוחמות ויש לוחמים חרדים, יש לי מהקיבוץ ומהעיר. זה גדוד החי"ר הכי גדול בצבא. הפנים היפות של מדינת ישראל".
בסיום השיחה, סא"ל ב' שאל את אינה מה יגרום לה לחזור לקיבוץ. "בעלי מוטי ובני מיכאל בן ה-13 רוצים לחזור, אבל ליהי לא רוצה", היא ענתה. "אצלי הלב אומר כן, אבל לגבי הראש – לא יודעת אם אני יכולה לחוות דבר כזה שוב. צריך שיהיה ביטחון מלא. אני כבר לא תמימה כמו שהייתי".
