מאז 7 באוקטובר נדמה שהזמן עצר מלכת, או אולי מתחלק לחיים של לפני ואחרי. רועי חן ויותם כהן, שני צעירים בשנות ה-20 לחייהם, חיים את הזמן הזה אחרת. אחד איבד את אחיו ונאבק להשיבו, השני ממשיך להיאבק להשיב את אחיו בחיים מהשבי. שניהם מצאו זה את זה בתוך כאב שאין לו מילים.
רועי, אחיו הבכור של איתי חן, תיאר מסע קשה, חוצה מדינות ורגשות, שהפך לאירוע משפחתי שמורכב מהתמודדות וממאבק גם יחד. "בתאריך 11 במרץ 2024 קיבלנו את ההודעה שאיתי לא בין החיים", הוא סיפר. "חמישה חודשים של חוסר ודאות הסתיימו בידיעה אחת נוראה".
"מתגעגע גם לדברים המעצבנים"
פחות מדברים בציבור על החללים החטופים. אבל רועי לא שוכח לרגע. "איתי הוא אחי האמצעי. בינינו היו שלוש שנים. אני הבכור, והוא תמיד היה שם. גדלנו באותו בית, למדנו באותו בית ספר, כל אחד בזמנו. ב–7 באוקטובר שנינו היינו בצבא. אני כבר קצין, והוא בדיוק התחיל את השירות בשריון, שזה כל מה שהוא רצה".
רועי תיאר קשר קרוב במיוחד. "אני מתגעגע אליו, וגם למה שהיה נורמלי. מתגעגע לחגים, לשבתות שהוא היה חוזר בהן הביתה. אפילו לדברים הקטנים והמעצבנים שהיו בו, גם אליהם אני מתגעגע".
3 צפייה בגלריה
משפחתו של איתי חן בכיכר החטופים בעצרת לציון 500 יום למלחמה. "ההורים שלנו כל הזמן בזה"
(צילום: מוטי קמחי)
איתי הותיר אחריו גם חברה, שאיתה היה בזוגיות יותר משנה. מאז 7 באוקטובר היא התגייסה בעצמה, והמשפחה עוטפת גם אותה. "התמודדות של אח שונה מאוד מהתמודדות של הורה", הסביר רועי. "ההורים שלנו בזה כל הזמן. אנחנו האחים צריכים לג'נגל – בין תמיכה במשפחה, טיפול בעצמנו והמשך המאבק להחזרת החטופים. כל מה שאני עושה עדיין סובב סביב זה, אבל אני גם מבין שחשוב לדאוג לעצמי. זו התמודדות יומיומית".
לאחרונה התחיל רועי לעבוד בחינוך מיוחד, מדריך לילדים. "יש בזה משהו מרפא", אמר. "זו גם דרך להתמודד. אני חי בין דירת שותפים בתל אביב לבית של ההורים בנתניה. יום פה, מחר בירושלים, ויש גם את כל הטיסות. אבל דבר אחד ברור – משפחה זה הדבר הכי חשוב".
"נמרוד הפך לפוסטר"
עבור יותם כהן, כל יום מאז 7 באוקטובר הוא יום של מאבק. אחיו הצעיר, נמרוד כהן, חייל צה"ל, עדיין בשבי. "אני לא רואה ביום ה–600 משהו שונה מהיום ה-599", אמר יותם. "זה גם יום ההולדת שלי, 24. וזאת לא המתנה שרציתי. יום הולדת יותר קשה מהקודם". ביום ההולדת הקודם היה במשלחת בחו"ל, והאמין שזאת הפעם האחרונה שהוא יחגוג בלי נמרוד. "אבל עברה שנה. ואני מתחיל לשכוח. לשכוח מי זה נמרוד. הוא הפך לפוסטר, לפרצוף מטושטש בסרטון, לשם שהחטופים החוזרים מזכירים. אבל נמרוד הוא לא סיפור – הוא אדם. הוא אח שלי".
יותם דיבר על הריק שהותיר אחיו בכל תחום בחייו: "גדלנו יחד, שיחקנו בסוני. החדר שלו צמוד לשלי. אני עובר לידו כל יום – חדר ריק. אפילו המשחקים המשותפים שלנו עדיין מותקנים על הקונסולה. אני מחכה שהוא יחזור לשחק בהם. הסופ"שים, הצחוקים, אפילו השירות הצבאי – עברנו יחד. והיום אנחנו כבר לא שלושה אחים, רק שניים".
מבחינתו, כל אבן דרך בחיים הפכה לסמל היעדר. "אני השתחררתי מהצבא, אחותי רומי התגייסה. ונמרוד… נמרוד לא חלק מזה. הוא לא חלק מהתמונה. זה מייסר".
יותם המשיך ושיתף על חוסר האפשרות להמשיך בחיים נורמטיביים. "אני לא חושב על קריירה, זוגיות, תחביבים. הכול תפל. יש רק דבר אחד שמעניין – שהוא יחזור. והמלחמה הזו חייבת להיגמר. היא לא טובה לאף אחד, ובטח לא לחטופים. אם רוצים להחזיר אותם, צריך להפסיק להילחם".
יותם דיבר גם על הפחד – שנמרוד לא יהיה חלק מהמתווה הבא. "אנחנו, המשפחה שנאבקת בקול רם, נשלם על זה. שהוא יישאר לסוף, רק כי הוא חייל. כי לא רוצים להחזיר את כולם".
החיבור בין רועי ליותם קרה בנסיבות קשות. שני אחים, כאב אחד. "שנינו באותו גיל, וגם האחים שלנו. מצאנו את עצמנו באותו מקום", אמרו. "נחמד להכיר אנשים טובים, אבל היינו מעדיפים לא להכיר בכלל. יש בינינו קשר מיוחד, כי אנחנו מבינים זה את זה בלי הרבה מילים. הדור שלנו, האחים, קשור בקשר שהוא גם חברי, גם נפשי וגם שותפות עמוקה לכאב ולמאבק".
600 ימים עברו, והמספרים לא מפחיתים את הכאב. הם רק מדגישים את הזמן שחלף. אבל, למרות הכול, עוד יש תקווה. לחזור. לא רק עבור האחים – אלא גם הם עצמם.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.05.25
