זה סרטון שמתעתע בך בגלל חזות האנשים המצולמים. הנהג ברכב הלבן הגדול הוא מתנחל, פאותיו ארוכות ולראשו כיפת צמר גדולה, ומולו, חוסמת את דרכו בגופה, עומדת עיקשת ולא זזה למרות שהרכב מנסה להתקדם, אישה צעירה עם כיסוי ראש שנראית, ובכן, כמו מתנחלת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
סרטון של כמה שניות שצולם ביום ראשון השבוע בראס אל-עין עוג'ה, כפר בדואי קטן היושב על האדמה הקשה של דרום בקעת הירדן בואכה יריחו. כמו ברוב חלקי הגדה, גם פה צצות כל העת חוות רועים של מתנחלים שכל ייעודן הוא גירוש המקומיים והשתלטות על השטח. הפיכת החיים לכל כך בלתי נסבלים ובלתי אפשריים עד שלא נותרת אף ברירה אלא לעזוב, וגם העזיבה עצמה היא בחטף, תוך הפעלת אלימות ואיומים. זו שיטה שכבר הביאה 60 קהילות רועים של בדואים ופלאחים פלסטינים לעקור מבתיהם, ובכל מקום כזה שנעזב באו המתנחלים והציבו מגן דוד גדול, למען יראו וייראו ושיהיה ברור מי השולט ומי בעל הבית.
3 צפייה בגלריה
אביטל אנגל חוסמת רכב של מתנחלים. "עשיתי את זה כי אלוהים שומע דמעות עשוקים. יש לי אחריות לדאוג לגר" | צילום: שאול גולן
כך שהסרטון שצולם כאן בראס אל-עין לכד רק כמה שניות מתוך מסכת התעללויות, הטרדות והתעמרויות הנמשכות כבר למעלה משנה, מאז הוקמה חוות רועים של מתנחלים על גבעה קטנה, ממש מעל בתי הכפר. מחוץ לפריים נותרו עשרות נערי גבעות שירדו אל הכפר והחלו לחרוש חלקת אדמה ששימשה את ילדי המקום כמגרש כדורגל מאולתר. עבור אביטל אנגל, צעירה דתייה תושבת ירושלים, זו שחסמה את טרנזיט המתנחלים, זה לא המפגש הראשון עם אנשי הגבעות הפושטים על קהילות הבדואים באזור. "הייתי פה ביום העצמאות", מספרת אביטל, "והגיעו שני מתנחלים רכובים על סוס, שניהם רעולי פנים וחמושים ב-M16, הסתובבו בין הבתים ובין הילדים שברחו מהם בבהלה ונכנסו לדירים. ראיתי אנשים שבאו להטיל אימה, ממש מזעזע. בספר שמות כ"ב אלוהים אומר, 'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים'. אנחנו מצווים לשמור על הגר כי אנחנו אמורים לדעת מה זה להיות גרים, מה זה להיות מיעוט נרדף ששוללים ממנו את האנושיות שלו. כשאני רואה את המתנחלים שבאים לפה, מה שעולה לי בראש זה מסעות הצלב שנעשו בשם אלוהים ובשם הדת. וביום ראשון השבוע ראיתי איך הם כיהודים באים בשם הדת לעשות עוול, גזל ונישול, אחד מהם רוקן מכל מים גדול מחוץ לאחד הבתים, מים שמשמשים את המשפחה לשתייה ובישול. המטרה שלהם היא להרעיב ולהצמיא את האנשים כאן. הרמב"ן מדבר נגד מעשים כאלה בצורה מפורשת. בגלל זה נעמדתי מול הרכב של המתנחלים כי אלוהים שומע דמעות עשוקים, יש לי אחריות לדאוג לגר, זו מצווה".
הם אמרו לך משהו?
"כן, שאלו מאיזו התנחלות אני".
פעילות החוות שקמות ופועלות בשטחים ממומנת על ידי הממשלה ומאובטחת על ידי צה"ל כשמטרת העל היא השתלטות ישראלית על שטחי C תוך השארת מינימום פלסטינים בשטחים הללו. מול הפעילות האינטנסיבית הזו עומדים בסך הכל בין 100 ל-200 ישראלים הפועלים בהתנדבות בליווי הרועים הבדואים בשטחי המרעה ולינה בכפרים עצמם כדי לתעד פרעות מתנחלים, אירועי אלימות ופשיטות שלעיתים מאובטחות על ידי חיילים במדים. הפעילים קוראים לזה "נוכחות מגינה", אבל גם להם ברור שנוכחותם אולי מעכבת את רוע הגזרה. בסוף המתנחלים משיגים את מטרתם.
בין הפעילים הללו מתבלטת קבוצת האקטיביסטים הנקראת "בני אברהם" הנמנים עם תנועת השמאל האמוני. צעירים שגדלו בחברה הדתית-לאומית-ציונית, למדו במוסדות המגזר, חלקם בהתנחלויות, ונותרו דתיים.
אמנה שלמה: "אמרתי לבחורים שבאו לכפר לעשות פוגרום: 'תקשיבו יקרים, גדלתי בדיוק כמוכם, באותה תפיסה ימנית שלא רואה את האחר, ששונאת, ועשיתי שינוי ועדיין נשארתי דתייה, אני מתפללת ולומדת', והם מסתכלים עליי, לא מבינים מאיפה נפלתי עליהם"
אביטל, למשל, למדה במדרשה לבנות בירושלים, הדריכה בבני עקיבא וגם כיום, בגיל 26, מגדירה את עצמה דתייה. כשבאנו לראס אל-עין ביום שלישי השבוע פגשנו שם גם את רועי קלייטמן, 31, שגדל בבית דתי-לאומי בגבעת-שמואל, היה חניך בתנועת עזרא, למד בישיבה התיכונית בעתניאל ורבים מחברי ילדותו גרים במאחזים ובהתנחלויות. פגשנו גם את אמנה שלמה שגדלה בתקוע "במשפחה ציונית-דתית הארדקור, כל מה שאפשר לומר סטריאוטיפית על מתנחלים". היו גם תמיר, שלהבת וטובה ששתו קפה ומיהרו למרכז הכפר כדי להבין מה עושה שם טנדר של מתנחלים.
אמנה, 26, היא הפעילה היחידה שלא רק שהייתה מתנחלת אלא גם רעתה צאן בחוות רועים שהתמקמה ליד כפרים פלסטיניים. "גדלתי באווירה של אדישות כלפי הפלסטינים. אף אחד מהמתנחלים לא מספר לעצמו שהוא אדם רע. לא תשמע בהתנחלויות לעולם את המילה 'התעמרות'. השיח הוא רק על קדושת הארץ ועל צדקת הדרך ושליטה על האדמה. ישנה אדישות והתעלמות מוחלטת מהפלסטינים, מהקיום שלהם, מזה שהם בני אדם, פשוט לא רואים אותם. ואם רואים אותם אז רק כאויב שצריך לגרש אותו. כל המשפחה שלי היא לגמרי מתנחלת. הם מאוד מקסימים, אוהבים אותי אבל מאוד לא אוהבים את מה שאני עושה. יש לי חברות שגרות בחוות רועים ובמאחזים, אני עצמי הייתי רועת צאן בחווה ליד בת עין בגוש עציון, עשיתי מה שנקרא יישוב הארץ. נשארתי חלק מהחברה הדתית, אני מדברת בשפה דתית, מכירה לעומק את המרחב הציוני-דתי".
המשפחה שלך יודעת על הפעילות שלך כאן?
"כן, והם לא מבינים מה אני עושה כאן. המשפחה נעה בתוך סקאלה של בין מכעיס מאוד למעצבן מאוד ביחס לפעילות פה. יש הורים של פעילים שאומרים: 'מה פתאום אתם עוזרים למחבלים'. לי אומרים, 'שכחת מי העם שלך'".
הציבור הדתי-לאומי ימני ברובו, אבל מדי פעם מבליח משם גם קול אחר. לפני שבועיים, בהפגנה שהתקיימה באוניברסיטת חיפה בקריאה להפסקת המלחמה בעזה, ניגשה אישה צעירה לאחד המפגינים, אדם חובש כיפה, עם טלפון בידה והטיחה בו: "תגיד, הכיפה שיש לך על הראש אתה לא מתבייש להחזיק אותה?"
לאיש קוראים פרופ' משה לביא, מרצה לתלמוד ומדרש באוניברסיטה. חילופי הדברים בסרטון מבהירים כמה גדול הפער בין תפיסות היהדות בחברה הישראלית. לביא ענה: "אני מתבייש בכם, אני מתבייש שעם ישראל הידרדר כל כך ועושה מעשים כאלו גרועים. זה כל כך עצוב לי. אני כל כך מקווה שנצליח להבין מה באמת המצב שלנו ונצליח..."
מכאן התפתח דיאלוג מרתק על אמונה, מוות של תינוקות וילדים כתוצאה מהמלחמה המתמשכת, נכבה וזהות יהודית. הצעירה שאלה: "מחה את זכר עמלק, מכיר? מחה את זכר עמלק..." ולביא ענה: "בואי תאמרי לי את, בקיאה כל כך בתלמוד, מה אמרו חכמינו..."
הצלמת: "אני לא בקיאה בתלמוד, בכלל".
לביא: "אני כאן מרצה לתלמוד. מה אמרו חכמינו על מחה את זכר עמלק...?" וכך הלאה, לביא ציטט, ביאר, אבל זה היה שיח של חירשים. התקשרתי אליו מהכפר הבדואי בבקעה לספר לו על פעילות קבוצת "בני אברהם". לביא יודע שדתיים שמחזיקים בעמדות שמאל ומפגינים נגד המשך המלחמה הם מיעוט שבמיעוט. "הייצוג שלו בתודעה הישראלית ובכלל בתקשורת המיינסטרים לא קיים. ישנו זיהוי מוחלט בין דתיות לימניות ואין שום אזכור או דיבור על אותו חלק בציבור הדתי-ציוני שחושב אחרת. הוא לא נוכח. לפעמים ישנה חשיבות לא רק לכמות אלא גם לפעולה. תסתכל מה קורה בירושלים למשל, מי הפעילים בפורומים של השמאל בעיר, פתאום רואים דתיים ורואים דתל"שים, ובעיניי הדתל"שים זו קבוצה מאוד חשובה כי גם כשהם דתל"שים הם מביאים איתם את עולם היהדות, את הרקע שבו הם גדלו, התרבות, המסורות והשפה".
רועי אומר כי העובדה שהם מדברים את השפה של המגזר יוצרת בלבול בקרב נערי הגבעות שנתקלים בהם בשטח, ביום-יום וגם בשבתות. "הם רואים אותנו בשבת עומדים עם חולצות שבת לבנות, מתפללים מנחה בצהריים והם לא מבינים מה קורה פה. חיים שלמים מספרים להם שישנה תפיסה אחת, שהיהדות זו היהדות שלהם, ואז הם רואים פתאום אנשים עם יהדות אחרת. אנחנו אמנם מיעוט קטן ונחוש, אבל אין לי ספק שאנחנו מייצגים יהודים כמונו שיושבים בבית ומזדהים עם התפיסה היהודית שלנו".
לא רק את נערי הגבעות הם מבלבלים. אחד התושבים הפלסטינים מספר שבפעם הראשונה שהפעילים של "בני אברהם" הגיעו, כולם היו בטוחים כי מדובר במתנחלים מהגבעות. "הילדים פחדו", אמר, "הם רגילים שאנשים עם כיפות הם אנשים אלימים. בהתחלה הם היו רואים אותם והיו בורחים. היום הם מכירים אותם ויודעים שהם באים להיות איתנו, לנסות לעזור".
הם לוקחים חלק בתורנויות היומיות של נוכחות מגינה שמארגנים פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים". פעם בחודש הם עושים כאן שבת ומביאים איתם פלטה. "אנחנו בדרך כלל משהו כמו עשרה חבר'ה בשבת", אומרת אמנה, "דואגים למרחב שיאפשר לשמור שבת, מנקים, עושים עירוב תחומים, שמים מיחם על הפלטה, מדליקים נרות שבת ועושים קידוש ויש סעודות שבת. אנחנו בפירוש לא מוותרים על אווירת השבת. מגיעים חברים מהכפר הזה, מהכפר מוערג'את שמעבר לכביש, אפילו מיריחו, יושבים במעגל ומדברים. בצוהרי שבת אנחנו עושים לימוד תורה ויש אווירה טובה, מכילה, מכבדת. אנחנו מכבדים את השבת, אבל לפעמים בשבת מגיע אחד הרבש"צים מהחוות או ההתנחלויות באזור, מסתובב עם הטנדר, עוצר מדי פעם כדי לצלם, ממשיך לנסוע, עוצר לצלם, ככה באמצע הכפר בלי שום סיבה. ומדובר בשבת כן? לא בעוד יום חול. ובאחת הפעמים הוא צילם אותנו ואמרתי לו, 'זו השבת שלום שלך? קמת היום בבוקר, אמרת תפילת שחרית של שבת, התפללת על התורה שלנו שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אז מה הקשר בין מה שהתפללת עליו הבוקר לבין האלימות שאתה משתמש בה כאן, נראה לך שזה מה שהקדוש ברוך הוא מצווה עלינו? אתה יודע מה הוא ענה לי? 'את, רואים שאת מתנחלת, מאיזו התנחלות את...' ואני אומרת לו רק 'קוראים לי אמנה' וזה ישר מסגיר אותי, ישר הוא מבין שאני 'מהמחנה' שלו. ומתחיל שיח, שיח שלא מוביל אמנם להסכמות, אבל מבחינתי זו ההזדמנות שלי להביא לפה שפה שמערערת את האידיאולוגיה שלו, זו שבשמה הוא בא לכאן למרר את חיי תושבי הכפר.
"לפני כמה שבועות היינו כמה פעילים מהקבוצה בנוכחות מגינה בכפר פרסייה שבצפון הבקעה ועשינו שבת בבית של אימאן ואחמד, ובמוצאי שבת נכנסו 15 בחורים עם כיפות וחולצות של ישיבה נחשבת מהמגזר, נראו בדיוק כמו האחים שלי, ויש לי שבעה אחים, והבחורים האלו באו לעשות פוגרום, וזה כפר שנותרו בו שש משפחות שמחזיקות מעמד. והבחורים האלו בעטו בכל דבר, נכנסו לבתים, התנהגו בגסות, וכשפעילה יהודייה מבוגרת שהייתה איתנו העירה להם הם צעקו עליה 'יאללה-יאללה תחזרי לתל-אביב'. אני גם גדלתי על התפיסה הזו שמי שמגיע לעזור לפלסטינים בכפרים הם עוכרי ישראל, שמאלנים בוגדים, יהודים ששכחו מה להיות יהודים וכו'. ואז אמרתי להם: 'תקשיבו יקרים, גדלתי בדיוק כמוכם, באותה תפיסה ימנית שלא רואה את האחר, ששונאת, ועשיתי שינוי ועדיין נשארתי דתייה, אני מתפללת ולומדת', והם מסתכלים עליי, לא מבינים מאיפה נפלתי עליהם, וראיתי שהמפגש הזה עירער את התפיסה הפשטנית שהם גדלו עליה, תפיסה שאין בה גוונים ויש בה חמלה רק ליהודים, לגמרי ראיתי את הבלבול. 'זה בסדר', אמרתי, 'אני יודעת כמה קשה להשתנות, בגיל שלכם לא היה לי אף אחד שיכול היה לספר לי משהו אחר בשפה שלי'".
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
