החלטת שר החינוך יואב קיש להגדיל את היקף השעות המוקדשות ללימודי יהדות ומורשת בבתי הספר הממלכתיים, מעוררת את התגובות הצפויות: בצד אחד נמצאים החוששים מפני מה שמכונה "הדתה" ומהעצמת תוכני מורשת על חשבון לימודי מקצועות משמעותיים יותר לעתיד הילדים לטענתם ‑ ועל כך הנהגת ההורים הארצית כבר הביעה מחאה. מהצד השני, חסידיו של קיש רואים בתוכנית את מה שהשר כינה בהתלהבות "השבת הזהות היהודית".
אלא שהדיון האמיתי צריך להיות שונה: הכרת המורשת ההיסטורית היא דבר חשוב, ולמעשה אחד הייעודים של מערכת חינוך, בכל מדינה, טמון בגיבוש הזהות הלאומית ‑ שבמקרה היהודי, שבו דת ולאום כרוכים זה בזה, כולל גם את הזהות הדתית. אבל השאלה היא, מן הסתם, איזו יהדות מערכת החינוך רוצה ללמד. וכאן נמצאת נקודת הכשל של קיש.
שהרי אין דבר מגוון ורב-פנים יותר מהיהדות. אפשר למצוא ביהדות את הציווי לסקול באבנים את מי שאינו שומר שבת, ואפשר למצוא ביהדות את ערש הרעיון שבו כל בני האדם שווים ולכולם שמורות זכויות טבעיות בשם המשפט ולפיו האדם נברא בצלם אלוהים. כל אדם.
אפשר גם לקחת מהיהדות את המצווה להילחם בעמלק עד השמדתו כדי למחות את זכרו, שכן הוא מהווה את הרוע המוחלט. ואמנם, מאז 7 באוקטובר רבים רואים במלחמה בעזה צורך דומה. לעומת זאת, כפי שהסביר לאחרונה משה לביא, מרצה לתלמוד מהאוניברסיטה העברית, חז"ל בעצמם קבעו שעמלק ‑ כלומר הרוע ‑ התפזר בין כל אומות העולם, ולכן אי-אפשר לייחס את הרוע רק לאויב מובחן אחד. כלומר, חז"ל חששו מפני תיוג של קבוצה ספציפית כ"עמלק".
היהדות היא, ואלה רק דוגמאות בולטות, גוף ידע עשיר ומגוון שניתן ליטול ממנו לכאן ולכאן. כל אחד מאיתנו יכול לבחור איזו יהדות הוא רוצה להעצים, וזו אחת הסיבות לכך שהיהדות שרדה אלפי שנים. כאן בדיוק טמונה האחריות של משרד החינוך: להדגיש את הממד היהודי שמאפשר הכלה וסובלנות, תוך כדי השמירה על הייחוד הלאומי שלנו – ולא להפך.
אלא שהתוכנית של קיש, שנקראת "שורשים – התוכנית הלאומית לזהות יהודית וציונית", מעוררת חשד כבר מעצם הודעתו כי מטרתו לערוך "שינוי עומק שיהפוך את הזהות היהודית מרשות לחובה". האמת הפוכה: זהות היא עניין פרטי, והיא אינה יכולה להיות כפויה ואינה צריכה להיות "חובה". אדם יכול לבחור להזדהות עם מי שהוא חפץ בכך, ולעצב את זהותו כרצונו. שהרי בצלם אלוהים הוא נברא. הוא אינו עבד.
אבי שילוןיתרה מכך: קיש מתהדר בהעצמת שיעורי התנ"ך. אבל גם התנ"ך מגוון בסיפוריו ובמסריו, והשאלה היא אילו פרקים וספרים ייבחרו מתוכו. אפשר ללמוד על כיבושי יהושע, והצורך להשמיד עמים אחרים כדי להתנחל בארץ. אפשר, לעומת זאת, ללמוד את מוסר הנביאים והשאיפה להיות אור לגויים. הכיוון שקיש מוביל אליו, והדברים ניכרים בכך שהוא מחבר באופן טבעי בין ציונות ליהדות, אינו באמת מהפכה, אלא שימור של התפיסה הקיימת ממילא בציבור. היהדות שלו אורתודוקסית בלבד, היא מבכרת את התנ"ך על פני התלמוד מפני שמהתנ"ך ניתן ללמוד יותר על הזיקה לארץ. למעשה, קיש מציע לנו פרדוקס עגום: ככל שהתלמידים ייחשפו ליותר שיעורי מורשת, כך היהדות שלהם תצטמצם להיבט הלאומני הפשטני שלה.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.05.25
