ב-10 בספטמבר 2024, אחרי שמונה חודשים במנהרה, אנחנו עוזבים אותה. משעות הבוקר אנחנו שומעים את השובים אורזים. אנחנו מציצים מהחלל שלנו ורואים אותם מכניסים לתוך התיקים שלהם קופסאות שימורים, ציוד רפואי ובקבוקי מים. אחרי שעתיים שהם אורזים, הם נכנסים לחלל שלנו ופוקדים עלינו לארוז גם את הציוד שלנו. הם לא מסבירים לנו לאן הולכים, לא מסבירים מתי, לא מסבירים למה. ואנחנו לא מעיזים לשאול.
אנחנו אוספים את המעט שיש לנו לתוך שקיות ומתכוננים ללכת. השובים שוב מסבירים לנו שתכף נתחלק לזוגות ושכל אחד מאיתנו ילך עם שובה אחר. הם מבהירים לנו שאנחנו הולכים בשקט, שאסור לנו לענות לאנשים ברחוב, שאסור לנו להסתכל מסביב, שאנחנו צמודים לשובה שהולך איתנו ושלא נעז לברוח או לעשות בלגן, כי זה יסתיים עם כדור בראש. אני שומע אותם ורק חושב על המדרגות הגבוהות שבהן ירדנו לכאן. הגוף שלי עדיין כואב מהמכות ש”הפח” נתן לי, אני עדיין מתקשה לנשום, ומאמץ הטיפוס מפחיד אותי.
למרבה האירוניה, הפח הוא השובה שמוצמד אליי. הוא לא מביט לי בעיניים. אנחנו מסתדרים כולנו בטור ומתחילים ללכת. לאחר הליכה שקטה במסדרון החשוך אנחנו מגיעים למדרגות, ושם אנחנו עולים, זוג אחר זוג. למרות הכאבים, אני מצליח לטפס את המדרגות הגבוהות כמעט ללא עזרה. הגוף שלי חזק יותר משחשבתי. יש בי חשש כבד מהעלייה לרחוב, מהיציאה החוצה. שמונה חודשים לא ראינו שמש. שמונה חודשים לא נחשפנו למראות העיר והמלחמה. אני לא יודע מה נראה שם והאם השובים באמת יצליחו לחצוץ בינינו ובין ההמון שאולי יבין מי אנחנו ויתנפל עלינו. אני לא יודע אם בכלל יש המון בחוץ. לא יודע אם אנחנו הולכים למנהרה טובה יותר או גרועה יותר.
ברחוב יש אנשים ונשים. יש חנויות פתוחות. חלקן חנויות אוכל, חנויות בשר. אני מריח את המזון המתבשל, את האוכל המטוגן, ואני כל כך רוצה לאכול מזה גם. הכל שונה מהפעם הקודמת שבה הלכנו ברחובות הללו, אין דממת מוות ואין תחושת מלחמה ואין שקט שומם. יש חיים מסביב. יש תנועה, יש תחושה כמעט רגילה. אנחנו פוסעים בזריזות חרישית עד שמגיעים, אחרי רבע שעה של הליכה, לבית גדול. אנחנו נכנסים פנימה, הבית חשוך מאוד. הפח מרים את השטיח בסלון הבית ותחתיו מתגלה פתח של פיר. מהפיר עולה חייכני. לא ראיתי אותו כבר כמה חודשים ולא ידעתי לאן נעלם. אני שמח לראות אותו, כי הוא מהשובים הנוחים. אני שואל אותו, בשקט, לאן אנחנו הולכים, והוא לוחש לי בערבית "נהר קדים", המנהרה הקודמת. אני מבין שאנחנו חוזרים למנהרה שהיינו בה בהתחלה והמחשבה הזו מקילה עליי, כי אני זוכר שזו מנהרה מסודרת ומצוידת.
אבל כשאנחנו יורדים פנימה ומגיעים לחלל המגורים המוכר, לאחר הליכה במסדרון החשוך, אני מגלה שהפעם השובים מחלקים באמצעות מחיצה את החלל שהיה שלנו לשניים, ומצמצמים אותנו לשטח קטנטן יותר.
כשאלי-ה מגיע הוא מתיישב שפוף ואומר:
"החיים לגמרי רגילים בחוץ, שמתם לב?"
"שמנו לב", אני אומר.
"ראיתי ילדים הולכים עם אייפונים בידיים", ממשיך אלי-ה, "ראיתי אנשים צוחקים, אוכלים, חנויות פתוחות, כאילו אין מלחמה כבר, כאילו שכחו מאיתנו, כולם המשיכו כרגיל ואנחנו נתקענו פה". אלי-ה שותק רגע ואז ממשיך, בקול כואב: "איך יכול להיות שהם ככה חיים בכיף שלהם ואנחנו עדיין כאן?"
אנחנו שותקים. בכל החודשים האלה, השובים נוהגים להגיד לנו מדי פעם ששכחו אותנו, שלראש הממשלה לא אכפת מאיתנו, שהמשפחות שלנו כבר לא מפגינות בשבילנו, שנשארנו מאחור, שכולם מעדיפים שנמות כבר. הם גם מספרים לנו שמדינת ישראל מתפרקת, שחצי מהאזרחים כבר עזבו, שהצפון מופגז ונכבש, שעוד מעט, עוד מעט ממש, כבר אין ישראל.
אני לוקח נשימה ומדבר אל אלי-ה ואל כולם: "נראה לך? נראה לך ששכחו מאיתנו?"
אלי-ה שותק ומביט בי. גם השאר מביטים.
"נראה לכם באמת?" אני ממשיך. "אני מבטיח לכם שהמשפחות שלנו עומדות עכשיו בצמתים וצועקות את השמות שלנו, אני מבטיח לכם שאף אחד לא שכח את הפנים שלנו, ואני אומר לכם, אל תתבלבלו ואל תאמינו לשטויות שהם אומרים לכם. בסוף הם אנשי חמאס, תזכרו את זה, וגם כשנראה שאין שום התקדמות, תזכרו ותדעו שיש אנשים, כמו ראש המוסד למשל, שהולכים לישון איתנו בלילה וקמים איתנו בבוקר, וכל מה שמעניין אותם זה אנחנו, וכל מה שהם עסוקים בו זה איך הם מוציאים אותנו מכאן".
אני עוצר רגע ומביט בהם. אני לא יודע אם הם מאמינים לי. אני לא יודע אם אני מאמין לי. אבל אני מחזיק בדעות האלה ומחזיק במילים האלה כי הן כוח. זה עוד כוח לשרוד. למשוך.
"לא להישבר", אני אומר להם בשקט. "ייקח כמה שייקח, אנחנו נצא מפה".
× × ×
השירותים שלנו הפעם הם השירותים שנמצאים בקצה המטבח. כדי ללכת אליהם אנחנו צריכים לעבור במטבח שבו, רוב שעות היום, יושבים אנשי חמאס לאכול, לדבר, לצחוק. הם לא אוהבים את זה שאנחנו עוברים דרכם. זה מציק להם. ולכן זה מעודד אותם לענות אותנו בהשפלה חדשה: המתנה לשירותים. אנחנו יכולים לעמוד בקצה החלל הקטן שלנו, לבקש ללכת להשתין, כמו תלמיד שמתחנן בפני המורה לצאת לשירותים, ולהמתין. והם לא נותנים לנו. ככה יכולות לעבור עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה. לפעמים אפילו שעה. שעה שאנחנו עומדים כאובים וממתינים. כל בקשה ללכת לשירותים הופכת לעינוי שמספק להם הנאה וגם מאפשר להם לשבת במטבח בכיף בלי שחטופים ישראלים רזים ומסכנים יעברו להם מול העיניים.
אמרתי לאלון, כי אני מכיר אותו ואני יודע שזה יהיה לו קשה במיוחד: "תתכונן, אלון. תיקח נשימה. יבואו עכשיו חודשים קשים. גם החגים היהודיים, גם 7 באוקטובר, הם לא ייתנו לזה לעבור בלי פעולות נגד ישראל, וכל פעולה נגד ישראל תדליק פה את כולם. קח נשימה וזה יעבור".
ואכן, אנחנו לא יודעים מה באמת מתרחש בחוץ, אך לאורך ספטמבר ובתחילת אוקטובר, השובים וכל אנשי חמאס במנהרה צוהלים פעמים רבות. כל "אללה אכבר" שלהם מכווץ לנו את הלב, כי הוא מספר לנו על משהו רע שקורה בחוץ. כל מגש מתוקים שהם מחלקים לעצמם מפחיד אותנו, מעלה בנו מחשבות, מי נפגע הפעם. מה קורה. למי קורה. מה עם הצפון. מה עם הדרום.
1 ו-2 באוקטובר הם ימים קשים במיוחד. השובים וכל תושבי המנהרה שאינם אנחנו, נמצאים במין אקסטזה כל היום. אנחנו לא יודעים מדוע, אך ברור שמשהו לא טוב קורה לצד שלנו בחוץ. המחשבות על כך ממלאות אותנו חרדה ועצב. המלחמה שלנו בייאוש, המלחמה לא להישבר, נעשית קשה יותר בימים כאלה. כי כל דבר כזה מחזיר אותנו אחורה, אל התחושות והזיכרונות שיש לכולנו מ-7 באוקטובר, וכל דבר כזה נותן תחושה, אפילו לרגע, שהם מנצחים אותנו. שזה אבוד. שלא יהיה מי שיציל אותנו אי פעם.
אנחנו שומעים אותם שמחים על כך שמכל כיוון יש להם סיוע, שהחות'ים עוזרים להם, שחיזבאללה עוזרים להם, שהאיראנים עוזרים להם. אבל בניתוח שלנו, בלחישות בתוך החלל הקטן, אנחנו מדברים על כך שכל העזרה הזו מגיעה כי אולי להם בעצמם כבר אין מספיק כוחות.
7 באוקטובר מגיע שוב ומחזק לנו את התיאוריה הזו. רוב התחושות שלנו לקראת היום הזה קשורות בחשש ובפחד. מה הם יעשו, איך זה ייראה. דווקא היום עצמו עובר בשקט, בלי הרבה צהלולים ובלי מתוקים ובלי "אללה אכבר" ותפילות נרגשות. זה מחדד לנו את ההערכה שהם כבר לא חזקים כפי שהיו, חמאס. שאין להם מספיק משאבים וכוחות כדי לייצר פעולות מרשימות. שהם נחלשו מאוד.
לראשונה, אנחנו רואים את קופסאות הסיוע של האו"ם. ארגזים לבנים וגדולים שמלאים כל טוב. השובים אוכלים ונהנים, אנחנו מקבלים פירורים עלובים מתוך כל הטוב הזה, אך בכל זאת אנחנו שמחים שזה קיים. קודם כל, טוב שיש. כי כשיש, אפשר לבקש, אפשר להתחנן ואולי לקבל איזה דבר. בנוסף, כשיש להם, כשהשובים שבעים, הם מרוצים יותר ומיואשים פחות, וזה גורם להם להיות נחמדים יותר ועצבניים פחות. אז טוב לנו שיש ציוד.
5 צפייה בגלריה
אנחנו רואים את קופסאות הסיוע של האו''ם. השובים אוכלים ונהנים, אנחנו מקבלים פירורים עלובים
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
בחושי ההישרדות שפיתחנו, אנחנו ממפים את הדמויות שנמצאות איתנו עכשיו במנהרה. אנחנו מזהים מי רך יותר, מי נוקשה יותר. ממי אפשר לבקש עוד אוכל, ממי אסור לבקש שום דבר. אנחנו מזהים, כמו במנהרה הקודמת, שכשהם יחד הם נהיים רעים יותר ומשפילים יותר. כשהם בנפרד הם מתרככים יותר. לא כולם. השובים והמחבלים הצעירים קשוחים יותר ומתייחסים אלינו בצורה מחמירה ומשפילה. אבל המשולש והמרובע, בימים טובים, יכולים פתאום לזרוק לנו, בלי שאף אחד שם לב, חתיכת פיתה, או פרי. אנחנו לומדים את המשמרות שלהם, לומדים להריח את מצבי הרוח, את השעות שבהן כדאי לבקש ואת השעות שבהן אין טעם לפנות אליהם. כמו חתולים מורעבים, אנחנו עוקבים אחריהם מבעד לחלל שלנו. משתמשים במי שצריך להשתמש כדי לקבל פלח קלמנטינה, חתיכת פופקורן, ריבוע קטנטן של חלווה.
× × ×
אנחנו כבר שנה יחד. אני מביט בשלושתם לפעמים. מרגיש שאני מכיר אותם, שאני יודע עליהם הכל. אני יודע, למשל, שאלי-ה גדל בבית-שמש, שהמשפחה שלו גרה היום בצור הדסה ושהוא בכלל מתגורר בתל-אביב בשנים האחרונות. אני יודע שמגיל צעיר הייתה בו עצמאות רבה, שבשלב מוקדם מאוד הוא פרש מהמסגרות החינוכיות הרגילות והתנהל בעולם לבדו, שיש לו חושי הישרדות חדים. אני רואה איך הוא גדל, בתוך חשכת השבי הזו, איך הוא לומד לחלוק, איך הוא לימד את עצמו אנגלית, איך הראש שלו הולך ונפתח להיכרות עם עולמות אחרים ואיך הוא פיתח יכולות מרשימות בניהול קונפליקטים בין-אישיים. אני נזכר בשיחות שהיו לי איתו בהתחלה. איך ששמע אותי מדבר על התואר שלי בכלכלה ועל עבודות הניהול שלי ואמר שהוא לא מבין למה בכלל צריך לימודים ומה זה נותן בחיים. ועכשיו, הוא פתאום במקום אחר. יש לו שאיפות ללמוד ורצון להצליח. יש לו אמונה חזקה בטוב. וכל זה קורה כאן, במנהרות המצחינות והאפלות האלה.
אני יודע גם שאור גר עם עינב אשתו ועם אלמוג, בנו בן השנתיים, בגבעתיים. אני יודע ששניהם ילידי ראשון-לציון, שהם היו חברים טובים במשך הרבה שנים עד שהבינו שיש ביניהם משהו. אני יודע שטוב להם יחד, שיש להם את מעגל האהבה היקר שלהם, שאור הוא איש הייטק מצליח ושליבו מלא געגועים ודאגות לבנו הקטן ולאשתו. שהוא כל כך רוצה לחבוק אותם שוב.
אני יודע שאלון גדל ביישוב לבון, שהוא הבן הבכור והנכד הבכור, שכולם גאים בו ושהוא ילד טוב עם תום ואמון בכל אדם. אני רואה איך גם הוא הולך ומשתנה, איך בעל כורחו הוא הולך ומגלה בעצמו חספוס ותעוזה ויכולת לעמוד על שלו. לומר את מה שהוא מרגיש, גם אם זה כואב. אני יודע שלאלון יש סיוטי לילה. בהתחלה היו לו הרבה, ואמנם זה הלך ופחת, אך עדיין הם פוקדים אותו. דרכו אני פוגש מקרוב את הדבר הזה בכלל.
"אני מפחד שאישאר פה לבד", אומר לי אלון יום אחד. "אתה הרי תשתחרר לפניי, אלי", הוא ממשיך, "כי אתה מבוגר יותר, ואני אישאר בלעדיך". אני שם עליו יד. "אתה לא תהיה לבד", אני אומר לו, "כי גם אם באמת ישחררו אותי לפניך, הכוח שגידלת יישאר איתך, אתה הרי כבר יודע שאתה מסוגל, הנה עבר חודש ועוד חודש ועוד חודש, חורף, אביב, קיץ ועכשיו סתיו ואתה שורד, תראה איך אתה שורד, תראה איך אתה גדול".
אלון לא עונה. אני יודע שזה מפחיד אותו. אני רוצה לתת לו כלים שיוכל להשתמש בהם תמיד. כל הזמן חושב מה לומר לו כדי שיתמלא אמון בעצמו, כדי שיידע שהוא מסוגל. ומה לומר לו כדי שיבין שגם הוא נותן לי כוח. שהדאגה שלו אליי, ההקשבה שלו ואפילו זה שהוא עושה אותי לכתובת אבהית עבורו, מעניקים לי עוד כוח.
ברגעים קשים יותר, אנחנו חוזרים לסיפורים שכבר שמענו. הוא שב ומספר לי על הטיולים שלו, על החברים מגוש משגב, על החלומות. אני שב ומספר לו על ליאן. כאילו לא שמע עליה כבר, אני מספר לו איך נפגשנו.
"זה היה באלף תשע מאות תשעים וחמש, בשנה אחרי שהשתחררתי. זו הייתה השנה שבה התחלתי עם הצלילה, עשיתי קורס צלילה ואז באפריל נסעתי עם אבידע בכר, שהוא חבר טוב ובן כיתה שלי, לסיני, היינו שם עשרה ימים, צללנו מלא, וכשחזרנו לקיבוץ פגשתי את ליאן".
"סתם ככה, ברחוב?" שואל אלון.
"לא", אני אומר, "נפגשנו בפאב".
אלון מגחך ואומר, "כמו פעם".
אני מחייך.
"כן", אני אומר לו. "אני מפעם".
שנינו צוחקים.
"ליאן הגיעה לקיבוץ בתור מתנדבת", אני ממשיך ומספר. "מתנדבת מאנגליה, זה היה עדיין מאוד חזק אז, הקטע של המתנדבים מחו"ל שמגיעים לקיבוץ. הם היו משתלבים בכל הענפים והיינו פוגשים אותם בבריכה, בכדורגל, בחדר האוכל. ואז, יום אחד, אחרי שחזרנו מסיני, אחד המתנדבים שכבר הכיר אותי ניגש אליי ואמר לי, תשמע, יש מתנדבת אחת מאנגליה ששמה עליך עין. אמרתי לו אוקיי, אז תגיד לה שתבוא לפאב של הקיבוץ בשישי הקרוב וניפגש".
הדוקטור לא אומר שום דבר. הוא מביט בנו, מהנהן והולך משם. אנחנו שומעים את השפיץ מזהיר את המשולש: "שאף אחד לא ייתן להם עוד אוכל, הם לא הולכים למות ולא חולים, שלא יספרו לכם סיפורים, הם נראים מצוין, הם אוכלים בדיוק כמונו".
אני עוצר רגע. אנחנו שומעים את השובים ואת כל אנשי חמאס במנהרה מתפללים את אחת התפילות שלהם. כמו בפעמים אחרות, גם עכשיו אפשר לשמוע בכי חנוק של אחד מהם. בכי של ייאוש, או של כאב, מי יודע. למי אכפת. אני ממשיך לספר לאלון, "ערב שישי מגיע, אני בא לפאב, מצביעים לי עליה ואני ניגש אליה באופן הכי טבעי. אנחנו מתחילים לדבר והכל זורם, וזהו. כל השאר היסטוריה", אני מסיים ומחייך.
אלון נשכב על המזרן ונרדם, או רק עוצם עיניים.
אני לוקח נשימה עמוקה. נזכר בליאן, במהירות שבה התחברנו, בימים הטובים שלנו, בהחלטה שלה להישאר בקיבוץ ולקשור את חייה לכאן. אני נזכר במפגש עם הוריה, בטיסה הראשונה שלי אליהם יחד איתה, בכריסמס הראשון שאני חוגג איתה ועם משפחתה, בגוונים של אדום וזהב וירוק, בארץ רחוקה ואחרת. אני נזכר בחתונות שלנו, אחת שם באנגליה, חתונה רשמית חגיגית ומאופקת, ואחת כאן, בקיבוץ, על יד הבריכה, חתונה המונית, שמחה ורועשת, עם כל כך הרבה אנשים ונשים, חברים, משפחה, צהלות וריקודים. חתונה מדהימה זו הייתה, חתונה שבסופה, כפי שנהוג בקיבוץ, אנחנו קופצים כולנו לבריכה וצוחקים מאהבה ומאושר.
5 צפייה בגלריה
“צחקנו מאהבה ומאושר“. אלי שרעבי עם אשתו ליאן ז"ל ובנותיו נויה ויהל ז"ל | צילום: מהאלבום המשפחתי
אני מדבר אל ליאן בראש שלי, מבטיח לה שאני יוצא מכאן בחיים ושאני לוקח אותה ואת הבנות ואנחנו נחיה באנגליה. אני אעבוד מרחוק. ואם לא תהיה אפשרות לעבוד מרחוק, אני אמצא עבודה פשוטה, אני אהיה סבל, אני אהיה מוכר במכולת, אני אעבוד במה שאמצא, העיקר שהבנות שלי לא יכירו יותר פחד כזה, כאב כזה, אימה כזו. שיותר לא אצטרך לראות עיניים קפואות כאלה.
× × ×
אנחנו כל כך רעבים. כל הזמן. הגוף שלי הולך ומתכווץ. הגוף של כולנו הולך ומתכווץ. אנחנו רואים את זה אחד על השני. שרשראות הברזל שמחוברות כל הזמן לרגליים שלנו הופכות רופפות יותר. הבשר שהיה צמוד אליהן הולך ונעלם. זה מבהיל.
אנחנו מתחננים לעוד מזון, מזהירים אותם שאנחנו נמות ככה, שאנחנו נהיה חולים. הם מאוד לא רוצים שנהיה חולים. המשולש מבקש מהשפיץ לקרוא ל"דוקטור", שיבוא לבדוק אותנו. הדוקטור הוא אחד מהשובים שפגשנו במנהרה הקודמת. הוא חלק מהצוות שלהם, אך נראה שיש לו גם איזו הסמכה רפואית. באחד הימים, הדוקטור מגיע. יחד עם השפיץ והמשולש, הוא נכנס אלינו לחלל. השפיץ דורש מאיתנו להוריד את החולצות ולעמוד. הוא מצביע עליי ועל אלי-ה ואומר לדוקטור:
"תראה אותם, הם בכלל לא רזים, הם נראים יותר טוב ממני, הם אוכלים מצוין!"
אנחנו מביטים בו. אני מקלל אותו בלב אך לא מעז לומר שום דבר. השפיץ מצביע על אור ואומר, "רק הוא נראה קצת רזה, השאר נראים מצוין".
הדוקטור לא אומר שום דבר. הוא מביט בנו, מהנהן והולך משם. אנחנו שומעים את השפיץ מזהיר את המשולש: "שאף אחד לא ייתן להם עוד אוכל, הם לא הולכים למות ולא חולים, שלא יספרו לכם סיפורים, הם נראים מצוין, הם אוכלים בדיוק כמונו".
הרעב מאיים להפיל אותנו לאפלה. אני לא מוכן ליפול לאפלה הזו. "מורעבים או פצועים או חולים או גמורים", אני לוחש לאלי-ה, לאור ולאלון,
"כך או אחרת, אנחנו יוצאים מפה".
גם בימים הקשים האלה, יש לנו טקס קבוע בסוף כל יום. טקס שאנחנו לא מוותרים עליו.
אנחנו יושבים, ארבעתנו, ומחפשים דבר טוב שקרה לנו היום. לא חשוב איזה יום זה היה. התחלתי את זה בספונטניות באחד הערבים, כדי להרים את מצב הרוח. אמרתי להם, "יאללה, בואו נחשוב על משהו טוב שקרה היום, משהו אחד". הם זורמים איתי, וזה הופך למנהג קבוע. בהתחלה אנחנו מתאמצים וחושבים על דבר טוב אחד שהיה. אחר כך, עם הימים, אנחנו מאתגרים את עצמנו ומנסים להגיע לשלושה דברים טובים שקרו. לפעמים זה קשה מאוד, ולפעמים אנחנו מוצאים שלושה בקלות ואפילו ממשיכים משם לארבעה ולחמישה דברים טובים. יש ימים שאנחנו מצליחים למצוא עשרה דברים טובים. דבר טוב יכול להיות שפתאום נתנו לנו לשתות תה. שהתה היה חם. שהתה היה מתוק. דבר טוב יכול להיות ששובה אכזרי שאנחנו לא אוהבים, לא היה היום. שעבר יום בלי השפלות. שקיבלנו פרי קטן מאחד השובים. לאט-לאט זה משפיע לנו על כל היום. אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים את הדברים הטובים שעליהם נודה בערב.
תקווה זה לא תמיד דבר שבא בקלות, תקווה זה דבר שצריך להילחם עליו, לעבוד בו.
כמו הקידוש שעליו אנחנו ממשיכים להקפיד, כמו שירי ההבדלה של אלי-ה, כמו ברכות השחר, גם סבב הדברים הטובים הוא דבר שאנחנו נצמדים אליו, שומרים עליו ואוחזים בו. כדי לחפש טוב. כדי להישאר אופטימיים. כדי לנצח.
הספר "חטוף", שבו מתאר אלי שרעבי את מה שעבר עליו מרגע חטיפתו מביתו בקיבוץ בארי ועד שחרורו כעבור 491 יום בשבי, יוצא לאור בהוצאת סלע מאיר. הפרק מתוך הספר הובא בקיצורים קלים.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.06.25
